1. שובל ארוך של סטודנטים, בני משפחה ונרגשים אחרים התנחשל השבוע בתור אמריקני ליד פסלו של מייסד אוניברסיטת הרווארד, ג'ון הרווארד, בפארק הרווארד־יארד שמול הספרייה האוניברסיטאית של הרווארד בקיימברידג' שבמסצ'וסטס.
אם אתם מרגישים שקראתם כרגע את המילה הרווארד יותר מדי פעמים ברצף, זה כי אכן כמעט כל דבר פה נקרא על שמו של ג'ון קשישא, שייסד את האוניברסיטה ב־1636. כן, בחציה הראשון של המאה ה־17. אפשר להבין את ההתפארות בשמה של האוניברסיטה, המדורגת במקום הראשון בעולם כולו מאז 2003 – השנה הראשונה של דירוג מוסדות הלימוד האקדמיים. אבל הסטודנטים והסטודנטיות וכל השאר לא סתם עמדו ליד הפסל. הם נגעו בו, התחככו בו והשתפשפו בנעל הארד השמאלית של הפסל, שמבריקה באור יקרות.
לפי האגדה, שפשוף ממוזל כזה מסייע לסיום הלימודים בהצלחה. הנה כי כן, בסופו של יום גם באחד המוסדות החילוניים ביותר באמריקה, שמכשיר את אנשי המעשה המוכשרים ביותר של הדור הבא, אמונות, מסורת ורוחניות הן חלק בלתי נפרד מהסיפור.
2. למדתי השבוע בקורס מרוכז בהרווארד, במסגרת תוכנית העמיתים של "מעוז". מעבר לחוויית הלמידה היוצאת דופן – גם אני כמובן שפשפתי את הנעל – היה מרתק לראות את כל מה שמסביב.
כמי שמסקר את המערכת הפוליטית בארה"ב זה עשור ויותר, אני לא מגיע כמעט למדינות "כחולות" או "אדומות" – כלומר רפובליקניות או דמוקרטיות מובהקות – כי הקרב על וושינגטון מתקיים במעט מדינות "סגולות" או מתנדנדות, שיכולות להכריע לצד זה או אחר. דווקא לכן, עשרה ימים במסצ'וסטס הכחולה והליברלית עד מאוד העניקו לי כמה תובנות שספק אם אפשר לקלוט אותן כשהראש עסוק כל הזמן בשאלה מי ינצח בבחירות במדינה שאתה נמצא בה. במסצ'וסטס השאלה הזו לא עומדת על הפרק, והראש פנוי לצפייה בדברים אחרים.
3. לדוגמה, אינספור הכלים החד־פעמיים שמשתמשים בהם כאן. משבר האקלים, כך חשבתי, אמור להטריד את המוסדות האקדמיים הליברליים המובילים בעולם, ולהשפיע על מגוון הכרעות. והנה, דפים מודפסים כאן בשגעת, בחדר האוכל מושלכות לפח מאות כוסות פלסטיק בכל ארוחה, ואלה רק דוגמאות.
האם זה נובע משיקולים מעשיים? האם באמת לא אכפת להם? האם באמריקה יודעים משהו שהאקלימיסטים אצלנו לא יודעים? אין לי מושג, כי אף אחד פה לא מתעסק בעניין. פשוט שותים כוס קולה וזורקים אותה לפח.
4. כאן אסור לדבר על זה, אבל אצלנו עדיין מותר. אז בואו נדבר רגע על שחורים בהרווארד. הם לא נראו כמעט בקמפוס בעשרת הימים ששהיתי שם. ברחובות המובילים לכיכר הרווארד, והאמת היא שגם במרכז העיר, נדיר לראות אזרחים שאינם לבנים. ובעצם, נדייק: פנים אסייתיות דווקא אפשר למצוא פה לא מעט.
הנתונים הרשמיים טוענים שכ־11 אחוזים מהלומדים בהרווארד הם שחורים – פחות משיעורם באוכלוסייה, כ־13.5 אחוזים, וזה אחרי מאמצים אדירים של האוניברסיטה לקבל יותר ויותר שחורים שישפרו במעט את ההיסטוריה של המוסד, הקשורה בעבותות לעבדות ולעבדים. אולי כולם סיימו את הלימודים בדיוק ביום שהגענו, מי יודע.
5. הישראלים בבוסטון ובסביבתה – לא אלה שהגיעו לשנתיים־שלוש של פוסט דוקטורט, אלא מי שבחרו להישאר כאן ולהכות שורשים – נחשבים בדרך כלל לחבר'ה שקצת התייאשו ממדינת ישראל, שלא רואים את עצמם משתלבים בה, שחוששים מדמותה העתידית המתגבשת. אבל במפגש מעמיק עם כמה ישראלים כאלה התברר עד כמה התדמית הזו רחוקה מהמציאות.
אולי בדרכם לארה"ב הם אכן חשים כך, אבל שם הם מייצגים אותנו בכבוד, אוהבים ומתגעגעים. מי שלא ראה ישראלית שחיה כאן כבר כמעט שני עשורים נשנקת מדמעות, בשעה שהיא מספרת על בנה שמתגייס בעוד כמה ימים ליחידה קרבית, כנראה לא יצליח להבין עד כמה הם נותרו חלק מאיתנו לכל דבר ועניין, רק עם בית וקריירה במסצ'וסטס.
6. ביום שישי התקיימה ברחוב מרכזי יחסית בבוסטון הפגנה פרו־פלסטינית. חבר שהספיק לראות אותה לפני שהתנדפה סיפר שהיו בה כמה עשרות אנשים במקרה הטוב, שרובם המוחלט היו פלסטינים או מוסלמים.
ברחובות שמסביב, וגם ברחוב ההוא עצמו, אנשים הפגינו בעיקר אדישות. אם מישהו היה מצלם את ההפגנה ומעלה את התמונה לאחת הרשתות החברתיות תחת הכותרת "הפגנה פרו־פלסטינית בבוסטון", זה היה נראה כאילו תושבי בוסטון נוקטים צד בסכסוך. ובכן, הם לא. בשיחות אקראיות עם אמריקנים – גם ליברליים מאוד – יש הערכה רבה לישראל, ותחושת מחויבות כלפיה. זה לא אומר שאין בעיות, אלא שהתקשורת מטבעה נוטה לנפח אותן.
7. הנה בעיה אמיתית: בת של אחת הישראליות שגרות כאן פרסמה "ליפ־סינק" (סינכרון שפתיים לצלילי שיר, בלי לבטא ממש את המילים), סגנון סרטונים מקובל למדי היום ברשת טיקטוק, לשיר שמופיעה בו המילה "נִיגֵר" (כינוי גנאי לשחורים בארה"ב). היא לא הכירה את הרגישות לכך, מה שלא הפריע לחבריה לתיכון לנהוג בה באופן חסר רחמים. הילדה הוחרמה, וכל תלמידי התיכון שהיא לומדת בו התנתקו ממנה ברשתות. הטירוף הפרוגרסיבי דורס אנשים וילדים על ימין ועל שמאל. גם זה קיים בבוסטון.
8. יום אחרי הטבח הנורא בטקסס נכנסנו לכיתה הגדולה בהרווארד. המרצה, אמריקני חביב ביותר, אמר שאי אפשר להתעלם ממה שאירע והציע שנדבר על זה.
אחד מאיתנו אמר שאולי במקום לדבר, נשתוק. נעמוד לדקת דומייה לזכר הילדים הנרצחים. וכך, כמעט מאה ישראלים מכל הגוונים והמינים, פלוס מרצה אמריקני חביב אחד, עמדו שם באוניברסיטת הרווארד במסצ'וסטס לזכר 19 ילדים שנרצחו בטקסס – הרחק מבוסטון, והרחק עוד יותר מישראל. למרות זאת, ואולי בגלל זאת, זו הייתה אחת השתיקות החזקות ביותר שחוויתי.
