רק הסוף ילמד אם לפנינו קואליציה בעלת תשע נשמות, כמספר המורדים בה עד כה, או שאנו חוזים בפרפורי גסיסה מכוערים. ראשי הקואליציה מתעוררים בכל בוקר להפתעה אחרת: פרישת סילמן, הקפאת רע"ם, איומי אבידר, התפטרות רינאווי־זועבי, עיצומי ביטון. אינתיפאדת יחידים בלתי פוסקת יוצאת מקרב הקואליציה המתפוררת, בניסיון לקרוע נתחים אחרונים מהשלטון. כל משבר נראה כמו תחילת הסוף, אבל הקץ ממאן להגיע.
לקואליציה אין רוב בכנסת, אבל גם לפיזור הכנסת אין רוב. מצב הביניים הזה יכול לאפשר לה לשרוד את שבעת השבועות הקרובים, שבסופם חוף מבטחים בדמות פגרה. איש לא משלה את עצמו שתיתכן העברת תקציב בתחילת השנה הבאה, אפילו לא שר האוצר שמדליף גזירות חדשות על החרדים, ולמעשה מודה שהוא עמוק במערכת הבחירות. אבל גם באופוזיציה לא משוכנעים שהקריסה תתרחש במושב הנוכחי. בדרך כלל נבואת בחירות מגשימה את עצמה במהירות, אבל המרוץ הסמוי בין בנט ללפיד על ראשות ממשלת המעבר גורם לכל אחד מהם לתחזק את האגף שלו בכל הכוח. העיניים של בנט על אורבך, העיניים של לפיד על רע"ם, ושניהם עוקבים בדריכות אחרי בני גנץ.
גם הסדקים באופוזיציה נחשפים. ההצבעה על "ממדים ללימודים" סחפה את נתניהו למערבולת. המרד בליכוד דוכא בחסות הודעת הפרישה של ח"כ רינאווי־זועבי, שאיחדה לרגע את שורות האופוזיציה. כשהיא התהפכה גם הם התהפכו. ההחלטה הייתה להצביע נגד, אבל כאבי הבטן (כניסוחה של מירי רגב) לא הרפו. אחרי שהקואליציה כשלה ברתימת רע"ם וזועבי להצביע בעד החוק, יו"ר סיעת כחול לבן איתן גינזבורג טרח לקרוא את הסתייגויות האופוזיציה, ואיתר בה אחת שאיננה תובעת מאה אחוזי מימון אקדמי ללוחמים משוחררים אלא 75 בלבד: שמונה אחוזים יותר מבנוסח הממשלתי של הצעת החוק; פער של 15 מיליון שקלים שיאפשר לכל צד לשמור על כבודו.
התוכנית המקורית הייתה להפתיע את האופוזיציה ולתמוך בהסתייגות. התייעצות זריזה העלתה את החשש שההסתייגות תימשך ברגע האחרון, ולכן אחרי ישיבה קצרה בלשכת בנט עלה שר הביטחון אל הדוכן כדי להציג את ההצעה בפומבי. ההפתעה של נציגי הליכוד במליאה הייתה אותנטית. לא היו מגעים מאחורי הקלעים, אבל בליכוד קפצו על המציאה והחליטו לתמוך.
מה שפתר לנתניהו את התסיסה במפלגתו פתח חזית אחרת מול השותפים לבלוק: כמה ימים קודם לכן, כשמאיר פרוש ניסה לקדם מול יו"ר ועדת החוץ והביטחון רם בן־ברק עסקה לתמיכה בחוק תמורת הסדרת הסלולר הכשר, יריב לוין שם להם ברקס עצבני. כולנו נתנגד כאיש אחד, הבטיח להם. אבל מתברר שהליכוד יכול לעשות מה שהוא אוסר על שותפותיו. ביהדות התורה רתחו. הם לא מתנגדים עקרונית למסחר עם הקואליציה, אבל לא מבינים למה הם לא חלק מהחגיגה. יומיים אחר כך, כשנחשף שיתוף פעולה של הליכוד עם הקואליציה על חוק השקיות, הם החליטו לשבור את הכלים. דרעי איים, בפעם השנייה בתוך שבוע, בפירוק בלוק הימין. הלחץ של נתניהו היה אמיתי. הוא תועד במליאה צועק על גילה גמליאל, שסירבה למשוך את הצעת החוק. בסוף היא נעדרה מההצבעה והחוק הממשלתי עבר. את הנוסח של חברת מפלגתם דאגו נציגי הליכוד לקבור.
דווקא כשהקואליציה על סף שבירה אפשר להבין את התסיסה בליכוד. הבכירים שנערכו לקרב ירושה רואים כיצד הסנגוריה בבית המשפט המחוזי בירושלים והתנופה הפוליטית בכנסת מרחיקים את יו"ר המפלגה מעסקת טיעון. הוא ינסה את כוחו בבחירות בהזדמנות הראשונה. זה אולי גם מה שמכעיס את החרדים: מיד אחרי פרישת סילמן ניסו ביהדות התורה ליישם את אפשרות הקמת הממשלה עם גנץ בכנסת הנוכחית, אולי בסיוע תקווה חדשה וחלק מימינה. הם חשבו לשלם לגנץ את חוב הרוטציה ההיא, הפעם כשהוא ראשון, ובעיקר לחזור לשלטון. בליכוד סירבו: הרפורמות הדרושות במערכת המשפט מחייבות בחירות ולא עוד ממשלת פשרה, נימק נתניהו. גפני זעם.
החתן, אגב, מקפיד לטעון שאינו מעוניין. גנץ מנסה להיפטר בכל הכוח מתדמית החשוד המיידי. אנשיו מתעקשים שלעולם לא יסמוך על נתניהו, ואכן נראה שהחשד הזה הוא חשד בכשרים: אם גנץ באמת רוצה להפיל את הממשלה, הוא יכול לעשות את זה בלי ללכלך את הידיים, באמצעות פעולות עקיפות כמו פינוי חומש. התשובה שהגיש לבית המשפט בעניין מנסה להשיג זמן ומרחב תמרון פוליטי, ולא להביך את אורבך ושקד.
פעולה אחרת שלו בעניין הבנייה בהתיישבות אמורה לשמח את האגף הימני: מול המעקב הזועף והקפדני של האמריקנים אחר כל יחידת דיור שמאושרת במת"ע, גנץ שלח את נציגי משרד הביטחון להסביר לאנשי מחלקת המדינה את העיוות: כל יחידת דיור שנבנית בשטח נספרת לפחות פעמיים במת"ע; פעם בהפקדה ופעם במתן תוקף. לפעמים גם פעם שלישית. את המספרים שאתם רואים תחתכו בחצי, ותנו לי יותר חבל, ביקש שר הביטחון. מבחינתו זו תעודת יושר לכך שאינו מנסה להוציא מדעתו את האגף הימני אלא להביא הישגים, אבל יש גם הסבר אידאולוגי פחות: גנץ יודע שאם זו תהיה העילה לפירוק הקואליציה, לפיד ייכנס אוטומטית ללשכת ראש הממשלה.
קשה להפתיע את טל גן־צבי. המומחיות של ראש הסגל של בנט היא באיסוף מודיעין ובזיהוי כל מגמה ותנודה, כל רחש. אבל הוא הופתע לגמרי במסיבה שרקחו לו חבריו לרגל יום הולדתו ה־41 ביום ראשון בערב. "זה מחדל יום הכיפורים שלי", אמר לחבורה העליזה, מסתיר את מה שהעסיק אותו באמת: באותו בוקר הוא הודיע לראש הממשלה על עזיבתו את הלשכה החזקה במדינה. בנט עלה על הקו כדי לברך את הרל"ש הנאמן שהלך איתו עשר שנים בפוליטיקה. רק שניהם ידעו שמחר בבוקר תפורסם הודעת פרישה.
עם כל הכבוד לניסוחה של ההודעה, את לשכת ראש הממשלה לא עוזבים בגלל "מיצוי", בטח לא אם עבדת עשר שנים כדי להגיע אליה. הפרישה של גן־צבי, למרות ואחרי עזיבת שמרית מאיר, מלמדת על עוצמת הטלטלה בלשכת בנט. הציבור נחשף כעת לגלי ההדף של הפיצוץ בחודש שעבר. שני יועציו הבכירים של ראש הממשלה – זה שהלך איתו לאורך כל הדרך בפוליטיקה, וזו שהפכה לאשת הסוד הקרובה בשנה החשובה בחייו – החליטו לנטוש את הספינה. אחרי שנה שנאבקו זה בזה על ההגה, נראה ששניהם הגיעו למסקנה שהספינה בדרך למצולות. לא בטוח שהם האחרונים לנטוש.
הקברניט, בנט, נשמע השבוע רגוע. מטיל ספק בטביעה, אולי מנסה לתזמן את הנטישה שלו עצמו. אחרי שבעבר התבטא על החופש בהיעדר בייס, כעת הוא ינסה ליהנות מלשכה בהיעדר מריבות. זו כמובן תקוות שווא. ראש ממשלה זקוק לצוות חזק. בדרך כלל רבים עומדים בתור כדי לעבוד בלשכה החזקה במדינה, אבל קשה לגייס אנשים מוכשרים לתפקיד שספק אם יחזיקו בו ימים או שבועות. את המחיר בנט ירגיש בקרוב: לצד אחרים חתומה מאיר, בין השאר, על החלטת הנשיא ג'ו ביידן שלא להוציא את משמרות המהפכה מרשימת ארגוני הטרור – החלטה שאולי תסכל באלגנטיות את הסכם הגרעין.
את מקומה הרגיש של מאיר יוכל למלא ראש המל"ל; אבל קשה למצוא מחליף למי שאמון על משימות פוליטיות כמו תחזוק הימין בקואליציה. ניר אורבך, שהגדיר את גן־צבי "חבר נפש", עבר לניהול אישי ישיר של בנט, בהיותו המאתגר ביותר. בגלל מגבלות לו"ז ואבטחה נעדר ראש הממשלה מחתונת בנו של אורבך ביום רביעי; גן־צבי, לפי דיווחים, הסתובב שם מחויך כמעט כמו חתן השמחה, חופשי מהעול הקואליציוני. בשולי האירוע הצטלם אבי החתן לסרטון יחד עם שקד וקארה. "החוט המשולש", קראו לעצמם, כביכול במסר עוצמה מול נתניהו. הנמען האמיתי היה נפתלי בנט.
