מאשה יקרה,
אני יושבת כעת בארכיון כפר־עציון, שעליו עמלו בין השאר חברייך לקבוצה וילדיהם, כדי להנציח את סיפורו המיוחד, הטרגי, אך גם מלא הרוח והעוז של קיבוץ כפר־עציון. שעת צהריים נעימה עכשיו. מדי פעם נשמע ציוץ ציפורים מהחלון המשקיף על עצי הסרק. אני חושבת על המינוח "ירוק עד". מהו ה"עד" אני לא יודעת, אני מכירה רק את החולף. אבל מהו ירוק אני יודעת היטב.
באחד ממכתבייך כתבת שלא ידעת כמה יפה האביב בארץ. "אפילו בהרים השוממים שלנו, ממש כבשיר, 'לפתע פרחים יצמחו'", התפייטת. ובכן, אני כבר יודעת כמה יפה האביב בארץ, וביתר שאת, כאן בגוש עציון שלנו. זה בסדר שאני מנכסת אותו גם לעצמי, נכון מאשה? אומנם לא סיקלתי אבנים או בניתי טראסות, לא השקפתי בלילות קרים בעמדות שמירה מפני פחד פורעים ערבים, לא נשאתי נשק ולא חבשתי את פצעיהם של חבריי, אבל כן הקמתי פה בית ואני מגדלת כאן שלושה ילדים. בכל בוקר אני שואפת את אוויר ההרים הקריר, כן, גם באוגוסט, ובסטורי שלי באינסטגרם יש האשטג לחיים היפים כאן בגובה אלף. טוב, זה בטח סינית בשבילך. בכל אופן, מה שאני מנסה לומר זה שאני חשה גם קצת מכאן. מתחילה להכות פה שורשים, דבר שכה רצית לעשות בעצמך. תרשי לי להציע שאכה קצת בשבילך?
בדפדפן שלי פתוחות כעת 22 כרטיסיות שונות. לכל אישה שנפלה במערכה על כפר־עציון, דף ה"יזכור" שלה המספר את קורותיה. גם לך יש אחד כזה. טוראי מאשה מוסל בת חנה ויעקב. למדתי ממנו שנולדת בעיר ז'רסי שבליטא בשנת 1914. למדתי על אופייך המיוחד, שבו "נתמזגה דבקות בדת בחמלת רוך גדולה כלפי הזולת ובנכונות קיצונית לעזרה". למדתי על נחישותך שגרמה לך להפסיק את לימודי הרפואה באוניברסיטת קובנה, מאחר שלא הסכמת לכתוב בשבת. למדתי על הסיוע שהגשת בתחילת המלחמה לפליטים היהודים מפולין, ועל היחלצותך לעזרת יהודי גטו קובנה האומללים. למדתי על הבונקר שבנית עם חברייך למחתרת בגטו, ועל גילויו בידי הנאצים. למדתי על העפלתך לארץ באונייה "פלמ"ח", ועל הגירוש לקפריסין.
אני מדפדפת בינך ובין חברותייך לקבוצה, שנפלו גם הן במערכה על הבית שבניתן בעמל ובגבורה, רובכן אחרי רעב, עבודות כפייה, ייסורים ועינויים בגטאות, במחנות העבודה, ועוד שהות נוספת במחנות העקורים, בדרך לארץ כיסופיכם. מחלקת הא־לוהים שלי פה בגוש עציון, ומחיי המותרות שלי (מעמד בינוני מינוס, ועדיין מותרות) – אי אפשר להתחיל להבין את מסכת התלאות שעברתן, שסופה כואב כל כך: 22 נשים, לוחמות, מאמינות גדולות, נשות ערכים ועקרונות, מתו כאן בחירוף נפש במערכה על כפר־עציון. איזה מחיר כואב.
אם נספר את הסיפור במספרים, הוא יישמע כך: בקרב האחרון, ד' באייר תש"ח, 13 במאי 1948, נפלו בכפר עציון 127 מגינים – מתוכם 79 חברי הקבוצה, שהם כמחצית מכלל הקבוצה. ביום אחד הפכו כמעט כל ילדי כפר־עציון ליתומים, ורוב הנשים הפכו לאלמנות. באשר לנשים – מדובר במספר בלתי נתפס בעליל, וחריג מאוד: 20 נשים מקיבוץ כפר־עציון, ו־2 לוחמות החי"ש. 7 מהן נשואות, 5 נפלו יחד עם בעליהן. 2 הותירו בן זוג שהתאלמן, ו־2 נוספות היו לקראת נישואים. 7 מתוך כלל הלוחמות היו נצר אחרון, נשים שמצאו בקיבוץ מזור לכאב אובדן משפחתן, ולא הסכימו להתפנות ממנו.
"היום אנו שוב מאמינים כי נצח ישראל לא ישקר", כתבה מוסל לאחיה, "ובא יבוא היום בו יכול נוכל לאויבנו, ותפילתנו שהיום הזה לא יאחר לבוא"
רק לאחרונה למדתי שבקרב על כפר־עציון נפלו הכי הרבה חיילות בתולדות צה"ל. רובן המוחלט דתיות. חלקן היו חובשות, אחרות תפסו עמדות שמירה. אחת נלחמה באומץ ב"מנזר הרוסי". אחרת, בת 55, התעקשה להגיע לגוש הנצור ולשמש שם חובשת. אולי הכרת אותה? היא לא הייתה חלק מהקבוצה שלכם. שמה זלפה קרסו, החיילת המבוגרת ביותר שנפלה בקרב בתולדות צה"ל.
22 כרטיסיות פתוחות במחשב שלי. אני מדפדפת בין הדפים שלך ושל חברותייך, מנסה ללמוד על החיים היקרים שאבדו. עוברת מרחל זיגלשטיין, שהייתה קשרית וחובשת, לחיה לדרמן, שהגנה על יהודים מפני פורעים אנטישמיים בקרקוב לאחר השואה. מבתיה פס, שהגיעה לקיבוץ כאחת מ"ילדי טהרן", לרחל וינר, שהייתה מהנשים הראשונות שהשתתפו בשמירות. מציפורה רוזנפלד, שבחרה להישאר בגוש ושלחה את בנה לירושלים, לחנה זינגר, ניצולת אושוויץ ששימשה כחובשת קרבית. מעטרה (קריינדיל) אברמסון, שורדת אושוויץ ונצר אחרון למשפחה חסידית ידועה שהושמדה כליל בשואה, לחיהל'ה שיפמן־הורן, שהייתה בין מארגני הגרעין שהצטרף לכפר־עציון. "כאן מצאתי את ביתי", כתבה אל אימה. כך גם את בוודאי הרגשת. שזה הבית. שהגעת אליו, סוף־סוף.
יכולתי לשבת ולקרוא על כל אחת מכן ימים רבים. איך אפשר לבחור במי להתמקד? על מי לכתוב? נתתי לאקראיות להכריע. כך למדתי על הדבקות במטרה של הדסה נויגר, שבני משפחתה מתו בסיביר, עלתה מטהרן במסגרת עליית הנוער, הצטרפה לקבוצה, ובשלהי קיץ תש"ז נישאה לאלכסנדר נויגר, חבר הכפר. כשפרצה מלחמת העצמאות כעבור חודשים מועטים, רגש החובה והרצון לשאת בעול הגנת המקום גברו על רצונה להימצא בבית הטרי שבנתה, והיא יצאה לתל־אביב לקורס אלחוט. כשהסתיים הקורס, כפר־עציון כבר היה במצור. היא הגיעה לירושלים בשיירה ופניה מועדות אל הכפר, ומשלא התירו לה לחזור, התעקשה. "שם זקוקים לי," טענה, "איני יכולה להיות כאן". לאחר שבוע הצליחה להגיע לגוש. הדסה נפלה בקרב האחרון על הכפר, בשבתה ליד משדר האלחוט במנזר. באותה שעה נפל בעלה במערב הכפר.
כל סיפור של כל אחת מכן יכול היה לשמש חומר לסרט שלם. כמו סיפורה של שושנה לנצ'ר (טננבוים), שכל משפחה נספתה בשואה, והיא לבדה שרדה. לאחר המלחמה הפכה למנהיגה וניהלה בכישרון רב קבוצות הכשרה של תנועת "תורה ועבודה" בסוסנוביץ ואחר כך בבנדין. משם עברה לגרמניה והצטרפה לקיבוץ באשנבך, שם הכירה את בחיר ליבה נפתלי לנצ'נר, ונישאה לו. כעבור ארבעה חודשים נאלצה להיפרד מבעלה, שנשאר בתפקיד תנועתי בחוץ לארץ, והיא עלתה לארץ בסוף 46'. כשהגיע לבסוף לארץ, בסוף שנת 48', היה הגוש כבר נצור. הם מעולם לא נפגשו יותר.
שושנה נשאה בנאמנות בעול המצור. היא השתתפה בשמירה, סיימה קורס עזרה ראשונה והייתה נכונה לכל תפקיד. בימים ההם כתבה לקרוביה בתל־אביב: "שגיאה יסודית היא להתייאש ולהיכנע ברגע גורלי זה. אמנם המאורעות האחרונים [נפילת שיירת הל"ה] משפיעים עלינו לרעה, אבל למרות הכול אסור להתייאש. אנחנו כאן עברנו אולי יותר מאשר אתם שם, ולמרות זה הננו מלאי תקווה בנצחוננו. העיקר זוהי האמונה המושרשת עמוק, שהאלוקים לא יעזוב אותנו… אנו צריכים להיות גאים כי אנו חיים בתקופה גורלית, תקופה בה יוכרע גורלו של עם ישראל: להיות או לחדול… איננו נופלים ברוחנו. הננו מרגישים את עצמנו חזקים וגאים על שאנו משתתפים במפעל הגדול ובעזרת השם נחזיק מעמד. יבוא יום מחר צח ובהיר – והוא לנו יהיה!"
אולי את שומעת לראשונה את כל הדברים הללו על חברותייך לטורייה ולנשק. כל אחת מכן הייתה צריכה לקום מעפר, ולמי היה זמן להקשיב לסיפורים? לכל אחת היה סיפורה האישי, והמופע החד־פעמי שלה נגדע באיבו – ובכל זאת יש גם קווים מחברים ביניכן. רובכן הייתן ניצולות שואה, הגעתן מבתים שומרי מסורת והשתתפתן באופן פעיל בתנועת החלוץ הדתי. האם יש בכך נחמה עבורכן, ש־74 שנים אחרי שחירפתן את נפשכן, מישהי יושבת פה בכפר־עציון, מגלגלת על שפתיה את שמותיכן ואת שמות העיירות שמהן הגעתן, מנסה לממש את מגש הכסף היפה שהייתן? סלחי לי מאשה אם נימת המכתב רגשנית מדי עבורך, אבל ימי הזיכרון שלנו הופכים את כולנו לרגשניים מאוד.
אצלנו כעת כ"ז בניסן תשפ"ב. אני אוחזת בידי את מכתבך האחרון. התאריך הוא כ"ה בניסן תש"ח. אני מעתיקה לקובץ הוורד את המילים שלך, מאשה, הרבה יותר מכפי שאוכל להכניס לעיתון. זו הדרך שלי להכיר אותך קצת יותר טוב. "אמנם ימי טירוף הנקראים מלחמה הם לא רק בגוש עציון", כתבת במכתבך האחרון לאחיך, משה מוסל. "אולם חוששני שאם אתמול נגע בך במיוחד ואם אשמתי בזה, הנני להודיעך, כי בין החיים אני. בחפץ לב הייתי אתמול – לו רק יכולתי – קוברת יחד עם כל הממצאים והחכמים את כל ההמצאות 'והדברים הטובים שלהם' כגון תותחים, פגזים שהעניקו לנו, ולא רק לנו… היום אנו שוב מאמינים כי נצח ישראל לא ישקר, ובא יבוא היום בו יכול נוכל לאויבנו ותפילתנו שהיום הזה לא יאחר לבוא". הרשי לי לספר לך שאנחנו יכולים לאויבינו. שאנחנו חזקים הרבה יותר מכפי שיכולת לדמיין בששת חודשי המצור על כפר־עציון עד נפילתו.
במכתב אחר דנת עם בת דודתך במקור המלחמות והאדישות לחללים. "צודקת את, אבל לדעתי זה לא אותו האיגואיזם ממש, אולי איגואיזם טבעי בלי כוונות איגואיסטיות שמדעת. עוברים אנו ברטט על שמות החללים. הנשימה נעצרת לך, הלב דואב, אך בלי שתרגישי בזה ובלי לחשב מודה את על שלא נתקלת את בשם מוכר. אדם הוא חי וקיים בדמיון האדם אך ורק כשמכירים אותו ויודעים אותו. זהו הדין לאהוב את האדם וכך דינו גם לשונאו. אחרת לא איכפת לך. מי יודע אם לא זאת היא הסיבה לאדישות העמים לגבינו ובכלל אדישות כל עם לשני, עד שזה נוגע בעצמו, לא מרגישים, וכשזה נוגע, לפעמים כבר אחרי הזמן, וכך מתהוות מלחמות בעולם. הצו של ואהבת לרעך כלל וכלל לא קל להגשימו".
התאמיני מאשה שגם היום עוד מתרחשות מלחמות אמיתיות בעולם? ושהאדישות בין עם לעם קיימת? ושאדישות העם היהודי ששרד את תלאות השואה, קיימת גם היא? בוודאי קשה לך להאמין, אבל זוהי האמת. בימים אלו מתחוללת מלחמה בין רוסיה לאוקראינה, ונראה שלא השתנו הדברים מן היסוד, אף על פי שהאמצעים הטכנולוגיים השתנו מאוד. הצו של "ואהבת לרעך" עדיין קשה מאוד ליישום, כשאין לדמות הרֵע פנים מוכרות.
"יש לי בקשה אליך", המשכת לכתוב לה, "אם ירצה השם, באחרית הימים הללו מזמינה אני אצלך, מובן מאליו בבואך אלי, צנצנת לפרחים, זאת שהבאת לי פעם 'האם שוין אויסגעדינט' – נסדקה ונשברה.
'נו, א כפרה', בכלל לא הצטערתי, בימים שבני אדם נפצעים ומתים מפצעיהם, אין אני רגישה ביותר לחפצים ואפילו למתנות. אתך הסליחה. אך פיצויים מוכנה אני לקבל. כעת אני מתענגת בפרחים בשדה = הצנצנת הכה יפה. אל תדאגי יש עוד אצלנו בחדר גם צנצנות, רק שאיני אוהבת אותן. אוהבת אני לעמוד כמה שעות בשקט (גם זה קורה כאן) בליל בהיר, לנשום את האוויר המלא כל מיני ריחות ופרחים ולהסתכל מסביב על ההרים והוואדיות המכוסים עשב ירק ופרחים. ואני חשבתי שכאן תמיד שממה…".
אני מוצאת את המעבר הזה בין הניסיון לפצח את חידות היקום ולמפות את הגורם לרוע האנושי, ובין בקשה לצנצנת פרחים חדשה (אצלנו מכנים אותה כיום "אגרטל") והתפעמות מהצומח – כתמצית החיים. רגע אחד את עסוקה בשאלות פילוסופיות כבדות משקל, ורגע לאחר מכן את נושמת מלוא ריאות את ריח הפריחה. והרגע הזה הוא הכול. בחייך הקצרים ומלאי התלאות היו גם רגעים בהירים כאלה.
ישבתי פה קודם עם יוחנן בן־יעקב. ודאי הכרת את אביו, יעקב קלפהולץ, שהיה חבר ועדת הביטחון של המשק. גם ברגעים הקשים ביותר לא חדר הייאוש לליבו והוא האמין בניצחון: "עוד נראה את ילדינו מטיילים ביער זה", היה אומר לחבריו, כלומר לכם. הוא טעה וצדק. טעה, כי לא אתם זכיתם לכך, וכי שילמתם את המחיר הכואב ביותר במלחמת העצמאות. כמוך הוא מת במערכה. וצדק, כי ילדי כפר־עציון שבו אליו ובנו קיבוץ פורח ומשגשג.
הזיכרון לא צריך להתמקד בקרבות אלא בחיים היקרים שאבדו, אמר לי בנו יוחנן, שמקדיש רבות ממרצו וזמנו לספר את סיפורכם. ישבתי פה גם עם אורה רוטנברג לבית קנוהל ועם ישראל שדיאל (בנם של יהושע ולאה, זוכרת?)שמטפלים בארכיון. ייתכן שאת אורה הכרת. היא הייתה בת שמונה כשפינו אותה יחד עם הילדים והאימהות לירושלים. היא זוכרת את הרגע הזה של הפינוי, אמרה לי, אבל נזהרה בלשונה, מודעת היטב לחמקמקות הזיכרון. "הזיכרון של ילדי כפר־עציון מושפע מאד מהסיפורים והתמונות". ובכל זאת שמעתי מהם סיפור יפה על החיים שהיו לכם כאן, טעימה קטנה ומתוקה.
הם סיפרו על זיכרון מתמוז תש"ז. "חגיגות נטע רבעי" של הקיבוץ היו מלאות הודיה לקב"ה, כלשונם. לאחר שלוש שנות עורלה זכיתם לטעום מפרי עמלכם. "הלבישו אותנו בבגדי לבן", סיפרו לי הילדים הראשונים של הקבוצה, שהיום הם כבני 80, "ויצאנו יחד למטע לקטוף את הפירות, הייתה הצגה ותערוכה, חגיגה גדולה". החקלאות פה הייתה קשה מאוד, את ודאי יודעת טוב ממני, ולכן גם השמחה הייתה גדולה. "לא הספיקו לאכול יותר מהנטע רבעי", אמרו לי הילדים־זקנים. שנה אחר כך כבר לא היה דבר.
את העיסוק בזיכרון בדור שלכם, שחלם ולחם, אי אפשר לשאת בכל רגע נתון. הכרתי כמובן את הסיפור ההירואי של כפר־עציון, אבל בחיים עצמם, שבהם אני יושבת לעבוד כאן, וקונה פה פירות וירקות בדרך הביתה, או שותה קפה עם חברות בבית הקפה הקטן – כמעט לא הקדשתי מחשבה לסיפור הזה. הטבע האנושי לא בנוי לשאת על כתפיו בכל רגע את זיכרון העבר. טבעו להתקדם, להשתנות, לנוע.
ואכן, הקיבוץ שהנחתם את אדניו משתנה ומתאים את עצמו לרוח התקופה. המרכז המסחרי, שהמבנים שלו שימשו בעבר למפעל, מותח את פניו ומתחדש תדיר. המציאות היומיומית פה היא הרבה מעבר לכל חלום שלך ושל חברייך. החיים חזקים מהכול. ובכל זאת, ימי הזיכרון נועדו לעצור ולקבל פרספקטיבה. הם מחדדים את נס קיומנו, כמו את החוב האדיר שאנחנו חבים לדורות הקודמים, וגם לך ולחברייך וחברותייך לקבוצה.
בשנתיים האחרונות כפר־עציון הפך לבית שני בשבילי. אני עובדת מה"לולים" שבקיבוץ. לא, מה פתאום, מה לי ולתרנגולי הודו? אני באה עם המחשב וכותבת. כבר הבנת שהרבה השתנה פה. את הלולים שחידשו דור הילדים של חברייך, הסבו נכדיהם לחלל עבודה יפה וחדשני. יש פה חברות סטארטאפ וחברות פרסום ויחסי ציבור, משרד עורכי דין וחברות בנייה ועוד ועוד. מעניין מה היית חושבת על "הענפים" החדשים של המשק. אני מקווה שהיית מקבלת בהבנה את הזמנים המשתנים.
זהו, אסיים את מכתבי אלייך מאשה. אספר לך רק שבדפי ה"יזכור" יש אפשרות להדליק נר זיכרון וירטואלי לזכר הנופלים. אני מדליקה 22 כאלה. נר לכל נופלת במערכה על כפר־עציון. נר לכל אישה שלא זכתה לטעום מפירות העצים שנטעה. נר לכל אחת מכן שלא זכתה לשוב אל כפר־עציון המתחדש ולחזות בפלא התחייה של המקום. נר לכל אישה שחייה נעצרו בד' באייר תש"ח, 13.5.1948. יהי זכרכן ברוך.
שלך, בתאל קולמן. גוש עציון 2022
