ליד הבית שלי, לאורך שדרות בזק בירושלים, התנופפו השבוע הדגלים הצהובים של חב"ד עם ציור של כתר כחול ולצדו בולטת הכתובת הגדולה "משיח". דגלים כאלה מופיעים במקומות רבים בעיר, בעיקר על גדרות ומרפסות, אבל נדמה שהפעם הם נתלו בידי עובדי העירייה באופן מסודר על עמודי החשמל, ליד דגלי ישראל וארה"ב.
כל אחד, אם כן, תרם את חלקו למצעד המשיחי שהתחולל השבוע בירושלים לרגל פתיחת השגרירות האמריקנית בעיר, אבל נדמה כי ההוויה הנוצרית־אוונגליסטית השתלטה על כל חלקה טובה, עד שהפכה את הישראלים והיהודים לשותפים מעט זוטרים בטקס ובכלל. זהו בדיוק היחס הדתי־היסטורי שרוחשים לנו הפסטורים, הכמרים הידידותיים והחייכנים שביקרו כאן. אנחנו רק כלי בתוכנית הא־לוהית, עם יהודי שיחזור לארצו ויבנה אותה לפי חזון הנביאים כדי להכשיר את הקרקע להתגלות של ישו המשיח. אחרי כן נתנצר או נמות.
לנו כמובן לא אכפת, ובצדק, וכל תמיכה מתקבלת בברכה, גם אם היא באה מכומר חשוך ושנוי במחלוקת, ג'ון הייגי, שהפך את הטקס בשגרירות לאירוע הטפה אוונגליסטי מצוי, ויחד עם חברו הכומר הבפטיסטי רוברט ג'פרס, בירכו את הנוכחים בשמו של ישו. הייגי ביקש מכולם לקרוא הללויה כמיטב המסורת בערי חגורת התנ"ך של אמריקה. אצלנו לא נרשמה התנגדות, רק אי נוחות. הכומר הייגי הרי ישב במשך שעתיים עם הנשיא טראמפ ושכנע אותו להעביר את השגרירות לירושלים, וזה מה שחשוב.
זו המציאות החדשה. את ההוויה הליברלית־דמוקרטית של הנשיא ברק אובמה החליפה רוח דתית־אוונגליסטית אחרת. מעל הנשיא טראמפ יושבת לכאורה מועצת החכמים, 40 הפסטורים, ראשי קהילות האוונגליסטים, שמייצגים עשרות מיליוני מאמינים ברחבי ארצות הברית. ראשי הממשל גם הם אוונגליסטים אדוקים. הראשון שחיבר בין דת ומדיניות באופן רשמי היה סגן הנשיא מייקל פנס בנאום נוצרי־גאולי חסר תקדים שנשא בכנסת ב־22 בינואר, שם בישר באופן רשמי על פתיחת השגרירות. התוכן הדתי עורר תדהמה במשכן. מיד אחרי הנאום של פנס פנתה חברת הכנסת רחל עזריה (כולנו) לשכנה מייקל אורן והציעה לו לקום, להניף ידיים ולצעוק אמן והללויה, כנהוג בכנסיות של אינדיאנה.
ככה זה, אנחנו צמאים לאהדה ותמיכה, וכאשר אנחנו מקבלים אותן במנות גדושות אנחנו גם נסחפים בשמחה. המסרים לפתע מתערבבים, פרקי התנ"ך עם האוונגליונים ופרקי תהילים עם אמירות השליחים. חבר הכנסת יהודה גליק (ליכוד) מחזיק בקשרים יוצאי דופן עם הפסטורים. הם אלה שסידרו לו מקום בטקס בשגרירות החדשה, אף שהוא לא נחשב איש סגל א' ואינו שר או ראש סיעה בכנסת. השבוע הוזמן גליק לנאום בפני משתתפי מצעד העמים שהגיעו לעיר, אלפי אנשים מכל מדינות העולם שרוחשים לישראל תמיכה דתית בלתי מסויגת.
גליק, מראשי הפעילים לעליית יהודים להר הבית, נוגע היום במקורות המיסטיים, שהופכים לדבריו את האירועים לציון חשוב בדרך למימוש חזון הנביאים. ירושלים תהפוך למרכז רוחני שמאחד את העולם ואת בית המקדש לבית תפילה לכל העמים. גליק וחבריו האמריקנים בדקו ומצאו שטראמפ הוא הנשיא ה־45 של ארה"ב. פרק 45 בספר ישעיהו, פרק מ"ה, נפתח בפסוק: "כה אמר השם למשיחו לכורש, אשר החזקתי בימינו לרַד לפניו גויים ומותני מלכים אֲפתח לפתוח לפניו דלתיים ושערים לא יסגרו".
במילים אחרות: הנשיא טראמפ הוא כורש המודרני, ממשיכו של מייסד הממלכה הפרסית שהתיר לגולי בבל לשוב לארץ ולהקים כאן את בית המקדש. גם לזה עוד נגיע. בינתיים יש רק רמזים. חדי האוזן שמו לב לשינוי סמנטי בהתבטאויות של טראמפ. בעבר דיבר הנשיא על הסטטוס־קוו בהר הבית והצמיד לו את השם הערבי, חראם א־שריף. בנאומיו האחרונים, כולל בברכת הווידיאו ששודרה בטקס הוא אמר "הר הבית שידוע גם כחראם א־שריף". ללמדך שהנשיא יודע מיהו בעל הבית האמיתי על ההר הקדוש.
גליק וחבריו מדברים בעיניים נוצצות על תהליכים נוספים על הגלובוס: הרוע העולמי חוטף מכה, גם בצפון קוריאה, גם באיראן וגם בעזה. זהו עוד שלב בתהליך הגאולה אחרי שהיהודים שבים לארץ והגויים מכירים בירושלים. הכול מתרחש כאן ועכשיו. גליק גם מחבר על הדרך בין 70 שנות המדינה ובין 70 הפרים שנהגו להקריב בסוכות בבית המקדש כנגד שלומן של 70 אומות העולם. "70 זה לא מספר מקרי", מוסיף גליק, אבל בינתיים אנחנו עוד רחוקים משלום עולמי, למרות המיסטיקה.
הרב חיים אמסלם, שפרש מש"ס והקים את תנועת 'עם שלם' נשמע מתון הרבה יותר. הוא גם לא מתרגש מהרוח האוונגליסטית שנושבת כאן לפתע, כי הא־ל מכוון את הכול לטובת עמו ישראל. "טראמפ הוא שליח הא־ל ובתו איוונקה שהתגיירה היא כמו המלכה אסתר שעליה נאמר 'אחות לנו בבית המלך'", אומר אמסלם. "האוונגליסטים לא מפריעים לי. הם התלבשו על הטקס, אז מה? לקדוש ברוך הוא יש הרבה שליחים והוא משתמש בהם כפי שהוא רוצה, אבל 'ביום ההוא יהיה השם אחד ושמו אחד'".
זוהי ברית חדשה, אמריקנית ישראלית, דתית־לאומית, ויש מי שזע באי־נוחות. המנהיגים החרדים מתייחסים אל האירוע כמו למצעד הגאווה או לאירוויזיון. "לא שמענו, לא ראינו", הם מושכים כתפיים ומחייכים. אבי גבאי, יו"ר מפלגת העבודה, הודה שהוא הרגיש מוזר בטקס האוונגליסטי בשגרירות, אבל לא עשה עניין. חברי סטיב רוזנברג, כתב ה'בוסטון גלוב', עמד נדהם מול המראות בשגרירות מסיבה אחרת. "בטקס פדרלי בארה"ב לא מופיעים כמרים, ולא תשמע שם על ג'יזס", הוא אומר. "החוק האמריקני מפריד באופן מוחלט בין המדינה והכנסייה. אצלנו זה היה נחשב הפרה גסה של החוקה".
מה נגיד ומה נאמר, ההיסטוריה אכן נרשמה כאן, והיא לצדנו, אבל היא גם לובשת אופי שונה ומתעתע. את המדיניות האמריקנית מובילים כמרים אוונגליסטים הארד קור, יחד עם פוליטיקאים דתיים שוחרי הר הבית כמו גליק, וכולם אחוזים בלהט משיחי שטוב (או רע) לפתוח איתו שגרירות חדשה בירושלים, אבל קשה לפתור איתו סכסוכים. מלחמה דתית היא תמיד נוראית וחסרת פשרות, בעיקר אם מנהלים אותה קיצונים משני הצדדים. נקווה שלא נגיע לשם. בינתיים נצטרך להתרגל לשחקנים החדשים שמנהלים את חיינו מרחוק ומקרוב. למזלנו, כידוע, הם אוהבים אותנו.
אחרי האירוע המרשים בשגרירות האמריקנית התקיים דיון בכנסת לרגל יום ירושלים. השר זאב אלקין, שהולך להתמודד על ראשות העיר, יאיר לפיד ויצחק הרצוג נצמדו לטקסטים ולרוח שנשבה בשגרירות והכבירו פסוקים מן התנ"ך על דוד המלך ועל גבולות ירושלים. "תטפלו בעוני בירושלים", צעק לעברם חבר הכנסת אילן גילאון ממרצ והנחית אותם אל קרקע המציאות העצובה של העיר. וזה נכון. מי שכל כך אוהב את העיר ורואה בה תחילתה ושיאה של הגאולה השמימית, ראוי שיטרח לנקות אותה, לפני הכול.
