בשעה שבא הקדוש ברוך ליתן תורה בסיני, קפצו ובאו כל הקולות והצלילים, והיו מידיינים אלו עם אלו. זה אמר: בקולי תינתן התורה, וזה אמר: בקולי תינתן התורה.
אמר דנדון הפעמונים: אין עדין ממני, ואין ערב לאוזן ומשמח ומרנין ממני. והרי תורתנו עדינה היא ומשמחת. בקולי תינתן התורה.
אמרה נעימת הכינורות: אין הרמונית ממני, ואין נוגעת ללב ומרגשת ממני. והרי תורתנו הרמונית היא וגם נוגעת ללב לומדיה ועושיה. בקולי תינתן התורה.
אמר ציוץ הציפורים: אין טבעי ממני, ואין חמוד ורומנטי ממני, ואין בלדה על יואל משה סלומון ממני. בקולי תינתן התורה.
אמר הרעם: אינני יכול לדבר בתבנית המדרשית הזו, אבל אם תיתנו לי לדבר כרגיל אומַר לכם מדוע בקולי צריכה להינתן התורה.
השיבו לו הציוץ והדנדון והנעימה, במורת רוח: דבֵּר כרצונך.
אז סיפר הרעם, איך פעם אמר מישהו בלגלוג לסופר הצרפתי ויקטור הוגו שאנשי הרוח חיים בעננים. השיב לו הוגו: גם הרעם.
(ציוץ הציפורים חשב שזה קצת לא הגון להביא סיפור על סופר צרפתי בלי לתת לאף מתחרה אחר להתכונן, אבל שמר את דעתו לעצמו, בעיקר בגלל הבלדה ההיא על יואל משה סלומון).
נכון הוא, המשיך הרעם, שיש בתורתנו הקדושה גם שמחה והרמוניה וחמדה והתרגשות. אבל עתיד להיות דור מן הדורות באחרית הימים שיזדקק מאוד לקול הרעם הזה. דור שאם לא יקבל את הקול הזה מן התורה – לא יֵדע כלל לשאת מבטו אל השמיים.
בימים ההם, הוסיף עוד הרעם, בימי בנימין בן בנציון אימת בני פָּרס, בימים ההם רק על מימוש עצמי ידברו עם צעירינו. יטיפו להם, חזור והטֵף, שכל אחד צריך להקשיב רק לאמת שלו, ולעשות רק מה שמתאים לו, ולהיות תמיד ווינר שעושה אקזיטים והעולם נופל לרגליו. ואל תטעו, גם בימים ההם העולם יישאר מה שהוא: עולם שבו אין "אמת שלי" אלא רק אמת, עולם שבו מי שעושה רק מה שמתאים לו חי חיי יגון של בדידות ערירית, עולם שבו לא כולם יכולים להיות ווינרים, ואף אחד לא יכול להיות תמיד ווינר.
בדור ההוא, סיפר הרעם, יסגדו כולם לאהבה, אולי דווקא משום שהיא תהפוך נדירה כל כך. שהרי מי שמאוהב בעצמו אינו זוכה למתחרים. ומרוב דיבורים על מימוש עצמי ואהבה וחיבה ואוטונומיה, הורים יפחדו לומר דברים ברורים לילדיהם. והילדים הרי רוצים כל כך לשמוע מהוריהם דבר דבור על אופניו, אך אינם יודעים איך לבקש זאת. צמחים רכים זקוקים לסָמוֹכה, שיישענו עליה בזמן צמיחתם. אם במקום לספק תמיכה לצעירים יאמרו להם הוריהם ומוריהם: תעשו מה שבא לכם, אזי במקום לצמוח לגובה יתפתלו ענפיהם בגובה הדשא. נבוכים יהיו מכדי לומר למבוגרים במפורש: כדי לצמוח כראוי אנחנו חייבים להישען עליכם וללמוד מכם.
בעולם המבוכה הזה, הוסיף הרעם, תישאר לפליטה רק תורתנו. תורה שאינה מתביישת לומר מה אסור ומה מותר, מה ראוי ומה פסול; תורה המלמדת מהו טבע האדם, ואיך יכול האדם לסלף ולקלקל את טבעו מצד אחד, ואיך יכול הוא גם להתעלות עליו מן הצד האחר. בדור שכלוא בביטוי הנורא "האמת שלי", בדור שבו טוב ורע הפכו למילים גסות, רק תורת ישראל תהין לומר את המילים הנצחיות, הבוקעות להן נתיב דרך עורלת הלב: "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המוות ואת הרע… ובחרת בחיים, למען תחיה אתה וזרעך" (דברים ל'). יש טוב ויש אמת, ויש גם רע ושקר. ומי שיְישר את ליבו אל הטוב יזכה לחיים של ברכה ומשמעות.
אכן, הודה אז הרעם, יש דורות בתולדות ישראל שישמחו למצוא בתורה פרחים ופרפרים, כינורות וציוצים. אך למען הדור המיוחד ההוא, דור "האמת שלי", חייבים להיות גם רעמים בתורתנו. התורה חייבת להיות לא מקור השראה, אלא מקור סמכות; אוהביה צריכים לדעת גם לירא ממנה; לומדיה צריכים לדעת שהיא ניתנה משמיים, ומעולם לא באמת נפרדה מהם. האדם אינו מידת כל הדברים, ואם לא יישא עיניו למרום ביראה – ימצא עצמו זוחל על הארץ במיאוס.
למען הדור ההוא, סיים ואמר הרעם, צריכה התורה להינתן בקולי, קול רעם גדול. ואולי יצטרף אליי גם ידידי, קול השופר החזק.
ציוץ הציפורים ודנדון הפעמונים ונעימת הכינורות הקשיבו לדבריו רוב קשב, והשפילו עיניהם.
והקדוש ברוך הוא נענע בראשו ואמר: כך תינתן תורתי. ציפור לא תהין לצייץ, ובשמיים יהיו קולות וברקים וקול שופר חזק מאוד, למען בני הדורות האחרונים. והלוואי שיקשיבו.
