יד נעלמה מחקה תזכורת חיונית מסיפורו של אביב 2002, אביב הפיגועים הנוראיים וחומת מגן, כפי שהוא מונגש לצרכן התקשורת הישראלית באביב 2022. צנזור וולונטרי משחיר את פסקת המפתח בשלל הראיונות עם קברניטי המבצע, עדויות הלוחמים והזיכרונות של בני המשפחות השכולות: כיצד התהווה הצורך הישראלי הנואש לשחרר את ערי יו"ש?
במלאת 20 שנה למבצע התוודענו עכשיו מחדש לגבורה שהייתה כרוכה במבצע הניקוי של מחנה הפליטים בג'נין. ילדינו גילו שעשרות חיילי צה"ל נפלו בסמטאות העיר. נכדינו שמעו על פועלו של מח"ט הצנחנים דאז והרמטכ"ל דהיום, אביב כוכבי, בסריקות היסודיות בקסבה בשכם. טנקים של מח"טים אחרים הבקיעו דרכים חסומות במבואות בית לחם. בזכות כל אלו, כך תוזכרנו עכשיו היטב, נרשמה ירידה הדרגתית בעקומת חללי הטרור, עד לדעיכתם המוחלטת של פיגועי חגורות הנפץ. שירות הביטחון הכללי זכה במגע מודיעיני בלתי אמצעי עם תשתיות הטרור. מאז ועד ימינו צה"ל יכול לשלוף מעומק השטח מחבלים מסוכנים בטרם ביצוע זממם, ולגדוע בכך את פס הייצור הטרוריסטי.
אלא שהדוקומנטציה המשובחת אינה מבהירה את ההקשר הרחב של האירוע. גרסת התקשורת של ימינו לסיפור חומת מגן מתחילה באמצע, לא בהתחלה. היא כאילו קשרה קשר להסתיר מהדור הצעיר, ולהשכיח מהדור הפחות הצעיר, שמעוזי האויב הפלסטיני באביב 2002 לא הוחזקו בידיו מאז ומעולם. הם לא היו צרה ביטחונית פתאומית שצצה מעבר לגבול. עד תחילת 1996, שש שנים בלבד לפני חומת מגן, צה"ל החזיק בג'נין, שכם, טול־כרם, קלקיליה, רמאללה ובית־לחם. באביב 2002 הוא רק השתלט עליהן מחדש, אחרי שהתברר לו כי אי אפשר אחרת.
ומי הוציא בשנות התשעים את צה"ל מג'נין ומשאר ערי יו"ש? הסכמי אוסלו של יצחק רבין ושמעון פרס. ראש ממשלת ישראל ושר החוץ שלו היו אדריכלי האסון הביטחוני הכבד שזכה לכינוי אינתיפאדת אל־אקצה. הכרעותיהם הגורליות בשנים 4־1993 חרצו את ההכרח לצאת למבצע חומת מגן ב־2002. לא נעים להזכיר זאת היום, כי רבין נרצח בינתיים ופרס נעשה לנשיא נערץ, אבל כפי שארכיאולוג מנוע מלקבור מחדש ממצא הסותר את התיאוריות המוקדמות שלו, גם ארכיאולוגיית חומת מגן מחייבת חשיפת ממצאים שאינם עולים בקנה אחד עם מיתוס רבין ומורשת פרס: רוב הזכויות המפוקפקות על הוויית הטרור הנורא ערב המבצע שייכות לשני האח"מים הללו. בגללם נאלץ צה"ל לכבוש מחדש, ובמחיר כבד, אזורים שאסור היה לו לצאת מהם.
אגב, גולדה מאיר לא נהנית מהנחות דומות. כמעט כל חיטוט תקשורתי מודרני בארכיון הזיכרונות ממלחמת יום הכיפורים גורר הוקעה של ראש הממשלה דאז. הושטת אצבע מאשימה כלפי הגברת הזקנה שהנהיגה אותנו פעם ביד רמה היא פולחן עתיק יומין בעיתונות העברית, ברדיו ובטלוויזיה. מדי שנה בסתיו טורחים שם להזכיר לנו כי סרבנות השלום של גולדה יצרה את הנסיבות שהניעו את סאדאת לתקוף אותנו ביום הכיפורים תשל"ד. מדובר בטענה רעועה למדי, אך כמובן לגיטימית: מנהיגי אומות עומדים למבחן ולביקורת לא רק בחייהם, אלא עד קץ כל הימים. גם רבין.
לזכותו של רבין ייאמר שביקש להביא שלום על ישראל. לחובתו יירשם שהיה מודע היטב לגודל ההימור. עד עלותו לשלטון הוא עצמו כפר בהיגיון של הסכם שלום עם ערפאת. לדוגמה: ממש ביום הבחירות הכלליות ב־1988, יומיים אחרי פיגוע בקת"ב ביריחו שהביא למותם של חמישה יהודים, פרסם רבין בעיתונים אגרת לבוחר שבה הוקיע את "המחבלים האש"פיסטים" והתחייב ש"לא נשב לעולם אל שולחן הדיונים עם רוצחי ילדים" (1.11.1988). אבל בסוף הוא כן ישב אל שולחן הדיונים עם רוצח ילדים, עמד לצידו תחת חופת חתני פרס נובל לשלום, ומסר לו את כל ערי יו"ש.
בשלב הראשון, אוסלו א', מסר רבין לערפאת את יריחו ועזה. הנסיגה מהן הוגדרה כניסוי. עד מהרה התברר שהניסוי כשל. סדרה של פיגועי התאבדות התרחשה כבר בחודש הראשון שלאחר חתימת טיוטת הסכם אוסלו בספטמבר 93' (ובניגוד לנרטיב הכוזב, לא רק אחרי טבח גולדשטיין במערת המכפלה). דם רב נשפך גם בפיגועים מסוג אחר. בתוך שנה הוכפל מספר חללי הטרור ביחס לשנה (המדממת) שקדמה להסכם. השנה שבאה לאחר מכן הייתה קטלנית עוד יותר. לא רק בימין הפצירו בראש הממשלה להכריז שהניסוי נכשל, אפילו במפלגת העבודה הפצירו. בנובמבר 94' קרא מזכ"ל המפלגה אז, נסים זווילי, להקפיא את תהליך הוויתורים לפלסטינים. "פריצת הדרך עם אש"ף נתקלת בקשיים, ועם עובדות אין להתווכח", הוא התוודה בריאיון להארץ כ־14 חודשים אחרי אוסלו א', "יש פי שניים הרוגי טרור בשנת 94', לעומת התקופה שקדמה להסכם אוסלו… זה לא תואם את השקפת עולמי, אבל אם מגיעים למסקנה שאי אפשר לסמוך על יאסר ערפאת, אפשר לומר זאת במפורש לציבור" (28.11.94).
יותר מזה, רבין עצמו איים שוב ושוב שאם הפיגועים יימשכו, הנסיגות ייפסקו. איים ולא קיים. תכונת האומץ שלו, שהועלתה על נס כשלחץ את ידי ערפאת, לא עמדה לו כשהמציאות הביטחונית טפחה בפניו. ליבו כנראה אמר לו שמיזם "עזה ויריחו תחילה" נכשל, אך הוא לא אזר את תעצומות הנפש שנצרכו כדי להודות בכך פומבית. עד הרגע האחרון המשיך לשחק בקזינו, יחד עם פרס ויוסי ביילין.
כחודש לפני מותו העביר רבין בכנסת את הסכם אוסלו ב', על חודם של שני גנבי מנדטים. ביהירותו הוא נאטם כליל לאזהרות מימין ("במקום שתיים, יהיו מעתה תשע ערי מקלט לרוצחים", הזהיר בני בגין). באטימותו הוא הדחיק גם את הרטוריקה הלוחמנית של ערפאת. יו"ר אש"ף אותת שוב ושוב שתוכניתו הישנה להכחדת ישראל בעינה עומדת, אבל רבין התאמץ להתעלם מהאיתותים וגם מדיבורים מפורשים, למשל מנאום הג'יהאד של ערפאת ביוהנסבורג, ימים ספורים אחרי החתימה על הסכם אוסלו א'. הנסיגה מערי יו"ש – טבור הארץ – הייתה סעיף מרכזי בנאומו המדיני האחרון של ראש הממשלה חודש לפני שנרצח. "חלוקת האזורים נותנת לצה"ל ולזרועות הביטחון שליטה ביטחונית מלאה באזורי A, B, ו־C למעט בשטחי הערים", אמר בדיון בכנסת על אוסלו ב', וסיים בהבטחה ש"אנו יוצאים לדרך חדשה שעשויה להוביל אותנו אל עידן השלום, אל סופן של המלחמות" (5.10.95).
כידוע היום, וכפי שהיה אפשר לצפות כבר אז, הדרך החדשה הובילה אותנו לשפיכות דמים נוראה. כבר בתקופת נתניהו הראשונה נאלץ צה"ל לפרוץ בטנקים לשכם, לראשונה מאז מלחמת ששת הימים. בתקופת ברק התלקחה אינתיפאדה חדשה ונפיצה פי כמה. כשאריאל שרון החליף את ברק הוא נזקק לשנה של פיגועים איומים כדי להכשיר את לבבות העם ובכירי צה"ל לכורח של שיבת כוחותינו לערי יו"ש בפסח תשס"ב, אפריל 2002. ההרפתקה של רבין, פרס וביילין הסתיימה באסון כבד. עד היום אנחנו משלמים את תוצאותיו. צה"ל יוצא ונכנס היום בערי יו"ש, אך עדיין רחוק מלאתר את כמויות האמל"ח העצומות שבהן הצטיידו מאז הפלסטינים. לפני אוסלו לא היו להם כמויות שכאלו ורצועת עזה לא שימשה כסוללת רקטות עצומה המכוונת לשטחי ישראל. לראש ממשלת ישראל המנוח, יצחק רבין, יש מניות רבות בצרה הצרורה הזאת.
עם בוא האביב מצווה לספר ביציאת מצרים ומצווה גם לספר באסון היציאה מערי יו"ש. המאורע הראשון היה רגע מכונן בתולדות האומה, השני – לקח לדורות.
