את הסיפור על רבי אריה לוין שהלך עם אשתו לרופא כי הרגל שלה כאבה ואמר: "דוקטור, כואבת לנו הרגל." אנחנו שמים בראש הדוגמאות לאהבה עמוקה. השאיפה לראות את הזולת ברמה כזו עד שתחוש בעצמך מה שעובר עליו. אנחנו רוצים להבין את בן הזוג ולתמוך בו עד האמירה הרווחת היום: 'אנחנו בהריון'. אמנם הבטן של הבעלים לא צומחת (תכל'ס לפעמים כן) ואין להם צרבת והליכת ברווז וקרייבינג להמבורגר עם טבעות בצל בליל שבת. אבל הם מותחים את עצמם עד היכן שהם יכולים לשאת בשותפות הרגשית של ההריון. הדאגה, השמחה, האושר הציפיה והתמיכה בלידה. אבל עם כל זה נראה לי שלמרות הרצון לשותפות עמוקה יש כאבים שנשים נושאות לבד. כאבי הפרידה מהרחם למשל.
אני שומעת סביבי יותר ויותר נשים שנפרדות מהרחם שלהן עכשיו. נפרדות מהיכולת שלו להרות או נפרדות ממנו פיזית- כשהאיבר הקטן והגמיש שיכול להכיל חיים שלמים- מוצא באופן כירורגי החוצה. זה קשור כמובן לגיל, אבל לא רק. גם נשים צעירות יותר מוצאות את עצמן חותמות על טופס ההסכמה לניתוח מאי אלו סיבות. הפרידה מהרחם היא שוק, פיזי ורגשי, כאב גופני צורב שחלק בלתי נפרד ממנו הוא כאב העלבון. עלבונו של הגוף הנשי שנשא את הרחם כהגדרה עמוקה של הנשיות ועלבונה של הנפש שצריכה למצוא לה משענות זהות אחרות בכדי להרגיש נשיות מלאה ולא פגומה. זה שוק כי איבר שהגדיר אותך במשך שנים ארוכות, ששלח אותך למקווה כל חודש, שהחזיק את מסורת ה"שבועיים שבועיים" וקשר אותך בשרשרת הדורות לנשים ששמרו על הלכות טהרת המשפחה- סיים את תפקידו ומשאיר אותך ערומה ושואלת- אז מה אני בעצם בלעדיו? גם אם קיטרת על המקווה, על השבועיים, על ה'נידה' והשלכותיה- למצוא את עצמך פתאום מחוץ למעגל החיים, ההיסטוריה והתרבות, זה שוק.
תחשבי, את הולכת בשביל של הישוב, ופתאום השביל הקטן שמוביל אל המקווה כבר לא רלוונטי, השביל שהשארת בו כל כך הרבה תפילות, כל כך הרבה דמעות של שמחה ושל צער, כבר אין לך מה לצעוד בו.
חלק מהקשיים שלנו מוצאים משענת ותמיכה במעגלים חברתיים ברשתות, אבל חלק מהקשיים מועצמים כי ההשוואתיות שהרשתות מעצימה היא אדירה, מה שמערים עוד קושי על ההתמודדות. מכל עבר ברשתות החברתיות חוגגות נשים יפות את "פסטיבל הרחם": סדנאות ומעגלי נשים שמשוחחות על רחם מלשון רחמים וגם על "רחם אהובה", "מכילה" ו"מערסלת" (למרות שרחם זה בכלל לשון זכר). כל פוסט כזה דוקר בעיניים. יש נשים שבגיל צעיר זה כבר דוקר להן כי הרחם שלהן כבר שנים מאכזב אותן, מכעיס ובוגד בהן. יש גם נשים שהרחם שלהן תפקד נהדר ויעידו על כך הילדים שמפזרים לגו בסלון, אך פתאום צץ איזה עניין רפואי ששלח אותן בלי רחמים- תרתי משמע, לצד השני, לאלו שאין להן רחם.
יש פסיכולוגיה שלמה על לאבד שד, כמה זה מורכב וכמה חשוב לבנות זהות נשית בלי שד, אולי עם אחד משוחזר, אולי לא. הרחם הוא נסתר מהעין, אף אחד לא רואה אותו, גם לא את עצמך. אם לא תעשי מאמצים להרגיש אותו דרך עיסויים או מדיטציות, את גם לא תרגישי, כמו את רוב איברייך הפנימיים… אבל לאבד את האיבר הזה זה חור בלב בגודל של רחם בסוף חודש תשיעי. חור שאת מרגישה, לפחות בהתחלה, שממלא את כולך. מוזר, איך חסר יכול למלא.
נשים בלי רחם אולי חולפות לידך במכולת ואת לא תדעי. אולי אפילו תפגשי אותן במקווה, כי הן תמשכנה להגיע, בשביל הריטואל, בשביל לעבור איזה גשר לתקופה, בשביל להצליח להיפרד מהזהות שרחמן מגלם עד שיצליחו לבנות זהות נשית זוהרת אחרת. באובדן הרחם קיימת תחושת בדידות איומה עד שנדמה לי שאולי אפילו רב אריה לוין לא היה יכול להגיד: "הרחם של אשתי כואבת לנו..".
