יש זוגות שמשקיעים מאמץ גדול בעיצוב ההזמנה הכי מקורית, הכי יפה והכי מגניבה. הם יודעים להסביר למה זה חשוב: "כדי שאנשים יזכרו את החתונה שלנו". האמינו לי, לאף אחד לא אכפת מההזמנה שלכם. אלו שאינם אוהבים אתכם לא יזכרו את החתונה, גם אם ההזמנה תזכה בפרס צ'רקה־שָלֵו לעיצוב גרפי; ואלו שאוהבים אתכם יזכרו את החתונה, גם אם יקבלו הזמנה משוכפלת במכונת צילום.
הכלל הזה, אגב, נכון לא רק בנוגע להזמנה לחתונה, אלא גם בנוגע לחתונה עצמה: אל תטרחו הרבה בניסיון לחקוק את חתונתכם בזיכרונם של האורחים. אם בעשרים השנים הקודמות השקעתם באנשים שאתם אוהבים – הם ישמחו בשמחתכם ויזכרו אותה, גם אם יאכלו בורקס בצלחת חד־פעמית. ואם עד כה לא השקעתם באנשים אחרים – הם ישמרו את התלהבותם לשמחות אחרות, גם אם החתן ישיר לכלה מתחת לחופה את כל שיר השירים מהסוף להתחלה בדואט עם עידן רייכל.
נחזור לעניין ההזמנה. לשמחתי, רוב ההזמנות לחתונות הדתיות לא השתנו מאוד בעשורים האחרונים. את הפסוק "עוד ישמע בערי יהודה" (או בשיבוש המקובל בהזמנות: "בהרי יהודה") החליפה שורה של זלדה, אבל אפילו שמרן כמוני לא רואה בזה מהפכה. בציבורים אחרים ההזמנות לחתונה השתנו באופן דרמטי. כשאני מקבל הזמנה חדשנית כזו, מה שמפריע לי אינו העיצוב בצורת גלשן או תמונתו של כלב המחמד הזוגי ברקע. זה לא הטעם שלי, אבל לא נורא. יש דבר אחר שכואב לי: בהרבה מההזמנות הללו מחקו את ההורים. על ההזמנות של פעם היו חתומים ההורים והסבים, וזה היה כל כך יפה. בהזמנות עדכניות לעיתים קרובות ההורים כבר לא בתמונה, כאילו החתן והכלה נולדו מן הים. "זו החתונה שלנו", אומרים לי לפעמים בני הזוג, "לא שלהם". ובליבי אני עונה להם: אז גם תשלמו עליה.
חתונה אינה אירוע פרטי של בני הזוג. לו הייתה החתונה חגיגה פרטית של אהבה זוגית, לא הייתם טורחים להזמין אליה עוד מאות אנשים, מקרוב ומרחוק. חתונה היא אירוע פומבי, שבמוקדו עומדים החופה והקידושין, בנוכחות שני עדים רשמיים ועוד מאות עדים לא רשמיים. בכל תרבות המוּכּרת לנו חתונה היא אירוע פומבי וקהילתי, וזאת מסיבה פשוטה: כי הנישואין אינם רק ביטוי פרטי של רגש מועצם, אלא גם מוסד חברתי.
במאה העשרים ואחת אנו סופגים תעמולה מתמשכת נגד הממד המוסדי של הנישואין. התרבות הרווחת היא בעד אהבה, אך נגד מוסדות. "מונוגמיה – מונוטוניה", שרו חברי להקת הג'ירפות. מוסד הנישואין, כך מספרים לנו, מייבש את האהבה, מדכא את התשוקה, מחניק את הרגשות. האמת, כרגיל, הפוכה לגמרי. היהדות מאמינה שמוסדות הם הפלטפורמה שעליה יכול הרגש לצמוח. מוסד הנישואין נותן לבני הזוג ביטחון, אמון ושקט נפשי, ובשקט הזה יכולים רגשות עדינים לשגשג.
לחתונה מגיעים בני משפחה קרובים ורחוקים, אוהבים וידידים, וכולם באים כדי לתת את המתנה הכי גדולה שאדם יכול להעניק: לא צ'ק (לפחות, לא רק צ'ק) אלא הון חברתי. חתונה אינה חגיגה זוגית, אלא ביטוי מועצם של אמון קהילתי. הראשונים להעניק אותו הם ההורים. המעורבות העמוקה של ההורים בחתונת ילדיהם אינה העקה, אלא מתנה. היא, כמובן, יכולה להיות מעיקה, אם להורים אין חוש טעם וביקורת עצמית. אבל באופן בסיסי הנוכחות הדומיננטית של ההורים מבטאת נתינה נדיבה של אהבה ואמון. עיניהם אומרות: אנחנו בוטחים בכם, ילדינו, שתמשיכו את המשפחות שלנו. ואם תצטרכו סיוע במשימה הזו – אנחנו כאן עבורכם. ובני המשפחה האחרים עומדים שם גם הם, כאומרים: גם אנחנו גאים בכם, ושמחים ומאמינים; יהי רצון שגם ילדיכם ישמחו עם ילדינו. והסבים אומרים: אנחנו עוד זוכרים את חופתנו שלנו, ובה עמדו סבינו שלנו; זִכרו גם אתם אותנו, וספרו עלינו לנכדיכם.
לפני עידן הווייז, היו נוהגים לצרף להזמנות מפת הגעה לאולם. על המפה הזו הייתה מצוירת נקודה זעירה, שלידה כתוב באותיות זעירות: "ירושלים"; במרחק־מה היה מצויר עיגול עבה, כמסמן כרך כביר, ולידו נכתב באותיות קידוש לבנה: "היכלי תפארת המנגו". אובדן כזה של חוש המידה אני מוצא גם בהזמנה שמשמיטה את הורי הזוג ומאדירה רק את החתן והכלה. אולם אירועים יכול להיות גדול ונכבד רק ככל שנכבדת ירושלים שלו, וגם זוג יכול להיות אהוב רק ככל שהוא אוהב את הוריו ומכבד אותם. הם יעמדו לצידכם בחופתכם, ועיניהם יהיו הראי הכי נדיב בעולם: בעיני הוריכם ברגע הזה אתם תשתקפו ללא פגם וללא רבב, ובהן תראו בבואה של אהבה ותקווה. תנו להם מקום, וירחב גם מקומכם.
