עיתונאי מקצועי אמור לדווח ולפרש את האמת המוכרת לו, אפילו אם היא נוגדת את מה שנתפס כאינטרס הלאומי באותה עת. אדרבה, האינטרס הלאומי הוא שעיתונאים יאמרו אמת לציבור צרכניהם. משום כך אין כל בעיה בכך שכלל הפרשנים שהופיעו אחרי חשיפת ארכיון הגרעין האיראני בידי ראש הממשלה הדגישו בדבריהם שאין בחשיפה המסעירה הזו כל חדש לגבי פעילותה הגרעינית של איראן לאחר חתימת הסכם הגרעין ב־2015. ובכל זאת הייתה מקוממת חדוות השמחה לאיד שניכרה בטון של רבים מהם: הנה, שוב הוצג נתניהו במערומיו – הרבה מהומה על לא מאומה! כאילו המאמץ לבלימת תוכנית הגרעין האיראנית הוא אינטרס אישי של נתניהו, ולא אינטרס לאומי עליון של כלל אזרחי ישראל – ימנים ושמאלנים, יהודים וערבים. למען האמת, הוא גם אינטרס עליון של רוב מדינות האזור.
שאלה גדולה אחת עולה לא רק בעקבות הופעת נתניהו בשבוע שעבר, אלא בעקבות ההסלמה מול איראן בחודשים האחרונים ולמעשה כבר ביחס להסכם הגרעין עצמו. השאלה היא מה עדיף – נכונות ואפילו דחיפה מכוונת לעימות עם איראן כבר עכשיו, כאשר עוד אין בידיה נשק גרעיני – או המתנה לעתיד, שמא יצליחו המעצמות לבלום את ההתגרענות האיראנית בדרכים אחרות, אבל תוך הסתכנות בעימות קשה יותר במקרה שלא יצליחו לעשות זאת? זו שאלה חודרת קרביים שצריכה לעמוד לנגד עיניו של כל ישראלי, ולא רק לנגד עיני מקבלי ההחלטות.
התשובה הפרטית שלי היא שעדיף עימות ודאי בתקופה הקרובה מאשר עימות לא ודאי בעתיד. כמובן, אם אפשר למנוע מאיראן נשק גרעיני באמצעים שאינם צבאיים, הדבר עדיף, אבל גם עימות צבאי הוא בגדר אמצעי ראוי להשגת המטרה, ובלבד שנשתכנע שהוא אכן תורם להשגתה. זו כמובן לא תשובה קלה, והיא אינה ניתנת כלאחר יד: עימות פירושו סכנה לכל ישראלי, חיילים ואזרחים גם יחד, בשל ההנחה הברורה שבעימות מול איראן העורף האזרחי יספוג מכה שאינה פחותה בהיקפה מאשר החזית הצבאית. ההסבר לתמיכה שלי בתסריט כזה נובע ממה שמונח על כף המאזניים: נשק גרעיני בידי איראן הוא סכנה קיומית גדולה עד כדי כך שלמען מניעתה אכן ראוי לשלם מחירים כבדים. במקרה של האיראנים, כמשטר המונע על ידי קנאות דתית, אי אפשר בהכרח להניח התנהלות רציונלית שתאפשר מאזן אימה כמו זה שהתקיים בשעתו בין ארה"ב לבריה"מ.
כפי שנתניהו חוזר ואומר, יש בהכרעה הזו הד להכרעה הדרמטית שהעולם נדרש לה מול המשטר הנאצי בשנות השלושים של המאה הקודמת: בשלבים מוקדמים, ואפילו ב־1938, ניתן היה להכריע את היטלר במחיר נמוך יחסית. אבל המערב העדיף אז את דרכו של נוויל צ'מברליין, שמטרתו הייתה למנוע מלחמה בכל מחיר. רק כשעמד על הפרק כיבושה של כל אירופה העמידה בריטניה בראשה את וינסטון צ'רצ'יל, שעוד לפני המלחמה חשב שהמטרה העליונה היא הבסת היטלר ולא השגת שלום. בשני המקרים, אז והיום, הסכנה הייתה חמורה עד כדי כך שהצדיקה את יוזמת המלחמה.
אבל הכרעה גורלית כל כך דורשת אמון מלא בהנהגה, באופן שאינו מתקיים כרגע, לפחות בשני הקשרים. ראשית, חקירות השחיתות המלוות את ראש הממשלה בשנה האחרונה עלולות לעורר חשד שמא לפחות חלק מהצעדים שהוא נוקט כרגע אינם ענייניים. זו אפילו לא חייבת להיות מחשבה מודעת מצידו, אלא נטייה לא מודעת, במצב של אי ודאות, להעדיף את הצד שגם מועיל לו באופן אישי. אנשי הימין שהעלו חשד כזה כלפי תוכנית ההתנתקות של אריאל שרון לא יכולים לשלול את הלגיטימיות של העלאת חשד כזה מצד שמאל כיום.
העניין הבעייתי יותר הוא אווירת האחדות הנדרשת. ההכרעה הגורלית שישראל עומדת בפניה לא יכולה לעמוד בקנה אחד עם אווירת שיסוי מצד ראש הממשלה כלפי ציבורים רחבים: הערבים, אנשי השמאל, התקשורת, מערכת המשפט ועוד. גם התירוץ ש"הם תקפו קודם" אינו תקף, אף שיש בו אמת. להנהגה יש אחריות יתר, במיוחד בעת כזאת, ואם ראש ממשלה אינו יכול לשמור על קור רוח מול התקפות מבית, שהן בסופו של דבר מילוליות בלבד, איך נוכל להאמין שיש לו די קור רוח כדי לקבל את ההחלטות הנכונות במלחמה?
ערב מלחמת ששת הימים, כשעמדה ישראל בתחושת איום קיומי, הוקמה לראשונה ממשלת אחדות. ספק אם ממשלה כזו תוכל לקום כיום, אבל מצד ההנהגה בוודאי יש צורך בטיפוח אווירת אחדות. נוסף על כך, מתבקש שהכרעות גורליות יתקבלו בהתייעצות עם פורום רחב ככל האפשר של מומחים, וגם של חברי הממשלה. משום כך, החוק שהועבר השבוע ומסמיך את ראש הממשלה ושר הביטחון להחליט לבדם על פתיחת מלחמה הוא לא פחות משערורייתי, וראוי שכל שרי הממשלה יתקוממו נגדו. החוק הזה הוא בדיוק ההפך מהנדרש בסיטואציה הנוכחית.
