שתי מפלגות שמאל ציוני נותרו במפה הפוליטית בישראל: העבודה ומרצ. מקריאת המצעים של שתיהן עולים בעוצמה שלושה עקרונות יסוד: 1. שאיפה לסיום הסכסוך וביטול השלטון הנוכחי על עם אחר – שתי מדינות לשני עמים. 2. צדק מתוך תפיסה אוניברסלית של שוויון זכויות לכל אדם ואזרח, והקטנת הפער הכלכלי־חברתי. 3. כמיהה לחברה פלורליסטית – הפרדת דת ממדינה ומאבק בגזענות דתית ומגדרית.
בממשלת רבין (1992) היו למפלגת העבודה כ־44 מנדטים, ולמרצ 12 מנדטים – כמעט מחצית מכנסת ישראל. היום לשתי המפלגות יש כ־13 מנדטים. מפלגות השמאל בישראל לא חוו שלטון כבר שנים ארוכות, וכשההזדמנות נקרתה בפניהן – הן לא עמדו בפני הפיתוי. לאן התאדתה האידיאולוגיה?
במישור הפוליטי, ממשלת בנט היא ממשלה ימנית וקיצונית, שלא תנהל מו"מ עם הפלסטינים ולא תשאף לסיום הסכסוך. היא ממשיכה במיזמי התנחלות (אביתר, משק אחיה, חוק "ההתיישבות הצעירה" שכבר מגיע); מעודדת טרור של ימין קיצוני ("התבלבלת", כתבה שקד לבר־לב, "המתנחלים הם מלח הארץ"); חושבת ש"צמצום הסכסוך" מבית מדרשו של מיכה גודמן יבטל את השאיפות הלאומיות של העם הפלסטיני; מוציאה מחוץ לחוק ארגוני זכויות אדם פלסטיניים ומעבירה בקולות השמאל את "חוק האזרחות". מעניין היכן יעבור הקו האדום של מרצ ומפלגת העבודה. האם רק בבנייה באזור E1?
במישור החברתי־כלכלי, ממשלת בנט לא תנהל כלכלה סוציאל־דמוקרטית ובטח לא ליברלית. היא לא תפעל לתיקון עוולות חברתיות או לצמצום פערים. ממשלה שעל שולחנה ניירות עמדה בעלי אופי ליברטריאני מאת פורום קהלת, ודאי לא תפתור את בעיות העוני. מרצ והעבודה תמכו בתקציב אנטי־חברתי שהקצה 46 מיליון שקלים בלבד לביטחון התזונתי, כאשר לפי מחקר של משרד הבריאות והאוניברסיטה העברית, 17 אחוזים מהמשפחות בישראל סובלות מאי ביטחון תזונתי.
בנושא הדת והמדינה, ממשלה שאימצה את תפיסת העולם של ארגון רבני צהר, ארגון אורתודוקסי על טהרת הגברים, שחלקם באו משורות הימין הרדיקלי, ואת עקרונות רע"ם בנושא הלהט"ב – ודאי לא תפעל לשוויון בנושאים אזרחיים.
מיכאלי השתלטה על מפלגת העבודה לאחר שמנהיגיה בגדו במצביעיהם, אך אינה אמיצה או יצירתית. גם להורוביץ חסרה כריזמה. אפילו נציג השמאל בבית הנשיא הפך את עורו. "אנחנו סומכים על לפיד שינהל את המשא ומתן הקואליציוני עבור הגוש שלנו", הצהירה מיכאלי בעת המו"מ על הקמת הממשלה. לפיד אומנם ניהל את המשא ומתן בשם מפלגות השמאל, אבל רק כדי להוליך אותם לתפקידים שמובילים לכישלון או אינם קשורים למצעם האידאולוגי. לפיד ובנט מסרו את התיקים האידיאולוגיים לחברי סיעות הימין, והפקידו בידי מפלגות השמאל תיקים שלא יפריעו לרוח השלטון הימני. זאת אף שלא הייתה כל סיבה לכך שמפלגת העבודה ומרצ יחד יקבלו ייצוג של מפלגות שוליות, כאשר הן גדולות מימינה ותקווה חדשה גם יחד.
מיכאלי לא תפתור את בעיית הפקקים, הורוביץ לא יפתור את בעיית הזקנה במסדרון, בר־לב לא יפתור את בעיית האלימות במגזר הערבי, לזנדברג לא יהיו הכוח או התקציב לפתור את בעיית הזיהום במפרץ חיפה, ואת השר לענייני שיתוף פעולה אזורי עיסאווי פריג' לא סופרים כלל. את הקרדיט בנושא הקורונה, אם יהיה כזה, ינכס בנט לעצמו ובטח לא להורוביץ. בעוד שנתיים־שלוש, במערכת הבחירות הבאה, יואשמו שרי מרצ והעבודה שבמשמרת שלהם לא חל כל שינוי בתחומים שהם אמונים עליהם, וכל שיישאר ממנעמי השלטון הם זיכרונות של נהג, לשכה ועוזרים, ועל כך הם יישפטו.
אם קיים עוד סיכוי שההיגיון הבריא יגבר בעוד מועד, על מפלגות השמאל להתאחד תחת מנהיגות חדשה של מנהיגים עם יושרה אינטלקטואלית, מוסרית ופוליטית, שתתנער מהדימוי האליטיסטי־פריווילגי שדבק בשמאל. השמאל זקוק נואשות למנהיגות שתשמיע את האמת הפוליטית שלו גם מתוך עמדת מיעוט.
