"לראשונה זה כעשרים שנה, מלכת אנגליה תועדה נעזרת במקל הליכה", זעקו כותרות העיתונים בארץ ובעולם, כאילו צעידה עם מקל היא דבר שיש להתבייש בו, או כאילו מדובר במקרה נדיר ומפתיע. למעשה, יש מעל מיליארד אנשים בעולם עם מוגבלות, או כל אדם חמישי בישראל. מקל הוא טבעי כמו לפתוח מטריה כשיורד גשם. הוא לא מסמל חולשה וודאי לא אמור להפוך את הנושא אותו לאדם סוג ב'.
ההתמודדות עם המוגבלות היא רק בעיה אחת של האנשים עם מגבלות. חצי מהצרה היא חברתית, התחושה הזו שלא ממש צריך אותך, לפחות במרחב הציבורי או על המסך. כותרות כמו זו (גילוי נאות: אני אוהבת את מלכת אנגליה) רומזות כאילו המוגבלות היא כתם. יש לכך גם השלכות בשטח. בגלל שאנשים עם מוגבלויות מוסתרים, מוחבאים בבית, כשמתכננים אוטובוס, שכונה חדשה או אולם שמחות, המתכנן או האדריכל פשוט ישכח מקיומם. וכך, נוצר מעגל שהודף את האנשים עם המוגבלות יותר ויותר לשוליים. הרי לא רואים אותם.
אחד הנשיאים המוצלחים ביותר של ארצות הברית, פרנקלין ד' רוזוולט, מי שהוציא את ארצות הברית מהשפל הגדול שאליו סחפה אותה תאוות הבצע ומי שהוביל אותה לניצחון במלחמת העולם השנייה, היה משותק מפוליו. בימינו, התמונות שלו בכיסא גלגלים הפכו לאיקוניות. בזמן אמת הוא דאג להסתיר את כיסא הגלגלים מהצילומים הרשמיים והאף-בי-איי טיפל בצלמים הסוררים. רוזוולט סייע מאוד לאמריקנים עם מוגבלויות, אבל גם חשש מהנראות ומ"מה יגידו". זו הייתה תקופה אחרת. היום ברור שתמונה אחת שלו בכיסא גלגלים הייתה מעניקה לאמריקנים רבים גאווה, כשם שנשיא שחור הראה למיליוני צעירים וצעירות שהגבול הוא השמיים.
הקמפיין שאנחנו מובילים בקרן רודרמן לייצוג אותנטי של אנשים עם מוגבלות על המסך גורף הישגים מרשימים בישראל ובהוליווד. חברות ענק סוני, אנ-בי-סי-יוניברסל ופראמונט נרתמות וחותמות על האמנה לקידום שוויון הזדמנויות וייצוג הולם לאנשים עם מוגבלות.
הנראות חשובה. נוכחות של אנשים עם מוגבלות על המסך הופכת את קיומם לטבעי ורגיל כלפי חוץ ומעצימה אותם כלפי פנים – הם יודעים שהם מסוגלים. וכשם שבמסגרת הקרן אנחנו יוזמים ומשקיעים באינספור יוזמות של שילוב אנשים עם מוגבלות בקהילה, אני גאה שאנחנו נכנסים לתחום החשוב והמשפיע של תרבות ההמונים ואני מאמינה שמדובר במהלך אסטרטגי שישפיע על התרבות ועל החברה כולה. ובמאבק הזה יש לי שותפים נהדרים שהולכים איתי רחוק, קרן גשר לקולנוע רב תרבותי, איגוד הבמאיות והבמאים, שח״ם – ארגון השחקניות והשחקנים, איגוד התסריטאים והאקדמיה הישראלית לקולנוע וטלוויזיה.
אלא שגם אם הבינו את החשיבות והם משבצים דמויות עם מוגבלות בסרטים, מפיקים רבים בטלוויזיה ובקולנוע בישראל לא ממש ששים לשלב אנשים עם מוגבלות מוגבלות לשחק אותם. זה יכול לעלות קצת יותר להנגיש את הסט, ולמה לשבור את הראש, אם אפשר לקחת שחקן או שחקנית מפורסמים ללא מוגבלות? הם חושבים שהם עושים טובה, אבל יוצרים עוול ומביאים שחקנים רבים עם מוגבלות, וגם צלמים ותאורנים, להרים ידיים.
ולא רק אני חושבת ככה. סקר שערכנו הראה שרוב מוחץ של הציבור בישראל רוצה יותר אנשים עם מוגבלות על המסך. 70% מהציבור חושב שייצוג אנשים עם מוגבלות חשוב, 76% מוכנים לשלם עבור צפייה בהפקות שמאפשרות נגישות לשחקניות ושחקנים עם מוגבלות ו-86% חושבים שנדרשת התערבות ממשלתית בתיקון הבעיה. רק 4% מעוניין להמשיך את המצב הנוכחי בו סטים של סרטים לא מונגשים.
הדעות חלוקות לגבי הישגי ועדת גלזגו לאקלים, אבל דווקא אחד מרגעי השפל שלה, הוביל לרגע חשוב של נראות. בשל הנגשה לקויה, שרת האנרגיה קארין אלהרר לא הצליחה להיכנס למתחם. היא נאלצה לחזור חפוית ראש למלון. רגעים כאלה הם שגרה בחיי אנשים עם מוגבלות. לפני עשר שנים, לא בטוח שהיו עושים מזה עניין, בסך הכול שרה אחת ממדינה קטנה. הפעם, התקשורת העולמית כולה נעמדה מאחורי אלהרר, כולל הגארדיאן שלא בדיוק מת על מדיניות ישראל. בסופו של דבר, אלהרר שותפה בפגישה בין נפתלי בנט וראש ממשלת אנגליה בוריס ג'ונסון והוא התנצל בפניה. בוועידות הבינלאומיות הבאות יהיה לאנשים עם מוגבלויות קל יותר. ואט אט, אם כולנו נאבק, זה יקרין על המיליארד השקט. כי צדק צריך להראות.
