ההכרה הישראלית הרשמית בטבח כפר קאסם, כחוק כפר קאסם, תהיה ללא ספק תקדימית. ראשית, לעובדות: אין כל ספק שב- 29.10.1956 הורה רס"ן שמואל מלינקי לסגן גבריאל דהאן לפתוח באש ולהרוג כל מפר עוצר בכפר קאסם. אין גם כל ספק שנספרו כחמישים גופות לאחר שהאש שככה. העבריינים שלא הפעילו שיקול דעת בהיות הפקודה בלתי חוקית בעליל שדגל שחור מתנוססת מעליה, נשפטו וריצו עונשי מאסר. נעשתה גם סולחה כפויה בין תושבי הכפר לשכניהם, ונותרו גם משקעים קשים בעקבות כך שרק חצצו והפרידו בין יהודים לערבים.
המורשת הפלסטינית בנויה אמנם על נראטיב הנכבה (האסון שפקד את הציבור הפלסטיני בשנים 1947 – 1949) אבל שרשרת של ארבעה אירועים, שהמכנה המשותף שלהם הוא קורבנוּת (ויקטימיזציה), הפכה עם השנים לחזקה מכל נראטיב. לא במקרה מכונים ארבעת האירועים הללו במורשת הפלסטינית – טבח: טבח דיר יאסין ב-1948, קיביה ב-1953, כפר קאסם, כאמור, ב-1956 וסברה ושתילה ב-1982. סיפורי המעשים וההתרחשויות אמורים ליידע את הצעיר הפלסטיני על סבלו של עמו ושלו בפרט, באמצעות המחשה של רעיון שההיסטוריה הפלסטינית נעה בעצם מטבח לטבח. מקרים אלו נועדו להצדיק בנראטיב הפלסטיני כל אירוע טרור שבוצע בארץ או בחו"ל כלפי ישראלים או יהודים.
להבדיל משלושת האירועים האחרים, אירוע כפר קאסם קרה בשטחה של ישראל הריבונית וכלפי אוכלוסייה ישראלית. הוגי רעיון החוק סבורים כי די בעובדה כדי לחסום אפשרויות שגם מקרים נוספים שאירעו מחוץ לגבולות המדינה או קודם להקמתה יזכו להכרה ואולי אף ייהפכו לחוק. אבל לא זה המצב. בבואנו לבדוק את שלושת האירועים האחרים ניווכח לדעת כי "רכבת ההפתעות" כבר יצאה לדרכה. צאצאי הכפר דיר יאסין (שכונת גבעת שאול בירושלים כיום) כבר עומדים בתור להכרה דומה בהם למרות שהאירוע המכונה "טבח דיר יאסין", אירע זמן קצר קודם שהוקמה המדינה. גם תושבי הכפר הירדני קיביה ינסו לעתור לבית הדין הבינלאומי בהאג כדי שגם הם יזכו בהכרה דומה. גם בנות ובני הפליטים בשני המחנות הלבנוניים, ידרשו גם הם הכרה דומה, למרות שהוריהם נטבחו בידי לוחמי הפלנגות הנוצריות בלבנון ובראיית רבים אנו התנדבנו ליטול על עצנו אחריות.
דרושה כאן זהירות מפני שעצם ההכרה בטבח כפר קאסם עלולה לייתר את הצורך בהוכחת שאר האירועים וישראל עלולה למצוא עצמה במתקפה הסברתית חסרת תקדים ולו בגלל חוזקה של המורשת הפלסטינית שאינה מתגמשת ולו לשנייה.
דוד בן גוריון טבע את המושג תקדים כאשר דן בסוגיית הפליטים הפלסטיניים. מסקנתו הייתה חד משמעית והיא נאכפת עד ימינו אלה: אין להשיב ולו פליט אחד לשטח מדינת ישראל הריבונית מחשש ליצירת תקדים. "תחזיר כפר אחד תצטרך להחזיר את כולם וזה סוף החזון היהודי", נזף "הזקן" במשה שרת וחבריו שביקשו ממנו להתגמש בסוגיה זו.
אשר על כן, יש להמשיך ולהכיר בטבח כפר קאסם כפי שנעשה עד עתה, וביקור נשיא המדינה ביום האבל הוא חובה. כדאי אולי לשקול פיצויים נוספים על אלו שניתנו אז למשפחות השכולות, אבל חקיקת חוק היא כבר מבוא לתסבוכת מדינית ובינלאומית. נוכח ההתרחשויות בזירה הפלסטינית ומסע הלחצים המופעל על ישראל לרבות מתיחת הביקורת מבית ומחוץ על אי ההיענות לדרישות הפלסטיניות, דרוש בן גוריון חדש שיצפה פני עתיד ויבין את המשמעות של "חוק כפר קאסם". דרוש בן גוריון שיתעלם מתשלום קואליציוני למפלגה זו או אחרת ויבין שסוגיה זו – הרי בביטחוננו הלאומי מדובר.
