האמת שהיא רצתה פריז. אבל אני לא יודע אם סיפרתי לכם, יש לי תאומים בני שבעה חודשים – ככה שאחרי שמנכים מהמשכורת של שנינו שלושה גנים תל־אביביים, בופה של אוכל תינוקות וכמות חיתולים בלתי נתפסת, הבנו שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו גג לנסוע לקריית־מלאכי. אבל מה לעשות שהגברת חגגה יומולדת, וכשזה מגיע אליה אני לא חוסך בגלל שתי סיבות: אהבה ופחד.
אז התפשרנו על חופשה קצרה בארץ. אילת לא באה בחשבון, כי למי יש כוח לנסוע לאייטיז. אז התלבטנו בין חופשה בתל־אביב לסופ"ש בירושלים. אני מבחינתי אמרתי לשירן שאין מצב לתל־אביב, כי כל עוד אני באותו אזור מוניציפלי של התאומים אני שומע את הבכי שלהם. ירושלים איט איז.
הזמנו חדר במלון בוטיק שזה בעיקרון כמו חדר במלון רגיל, רק יותר קטן ויותר יקר. שמנו את הילדים אצל הסבתא (האמת המבישה היא שחיכינו לקצת שקט עד כדי כך שמסרנו אותם לאמא של שירן כשהמכונית עדיין לא הייתה בעצירה מוחלטת), ויצאנו לדרך.
יש משהו מרגש בכניסה לירושלים. ואני לא מתכוון לפקק המעצבן הזה שמוציא ממך רגש – אמנם שנאה, אבל גם זה רגש. אחרי שעה נסיעה, כולל מתנת יום הולדת מיוחדת שהענקתי לשירן (שלושה טעמי קשורים בסרט אדום, שקניתי בתחנת דלק בדרך. תצחקו, אבל היא נמסה מזה), הגענו לעיר. הייתי רוצה לספר לכם שברגע שהגענו לבירה השתלטו עליי הריחות, המראות והרומנטיקה המטורפת, אבל זה יהיה שקר. כמו בכל פעם שאני מגיע לעיר הנהדרת הזאת, בהתחלה לפחות, יש רק דבר אחד שמעניין אותי. מתי אני יוצא מהרכב. יש לי רישיון מגיל 17 וחצי, אני נהג סבבה, ואני מתנייד עם רכב בתל־אביב הלחוצה והסואנת כבר כמה שנים. אבל שום דבר לא משתווה לרמת הלחץ, האימה והרעד שאוחזים בי כשאני נכנס לירושלים עם מכונית.
להלן רשימה קצרה של דברים שאני מעדיף לעשות על פני לנהוג בירושלים: לסרק אריה  להצביע לרשימה המשותפת  לראות בלופ את הפרסומת של עומר אדם וגידי גוב  לקרוא את הביוגרפיה של בוז'י פעמיים  לשבת לקפה עם רוגל אלפר  לשתות חלב סויה  לשאול מישהו עם אייפון אם יש לו מטען לסמסונג  לנסוע לירח דבש שני בקירגיזסטן  ללבוש קטיפה באוגוסט בתל־אביב  לשמור על כושר  להזמין את טל גלבוע לסטייק.
מונית הבושה
יוצא לי לקפוץ לירושלים מדי פעם, אבל אני מודה שאני לא ממש בקיא בה. בכל פעם שאני פוגש ירושלמי והוא אומר לי שהוא גר בקטמון, בתלפיות, בהר נוף, בנחלאות, בגילה, בטלביה או ברוממה, אני מהנהן עם הראש כאילו יש לי מושג איפה זה, ומעביר נושא. אף פעם לא ממש טרחתי להכיר אותה לעומק. אולי כי ירושלים קצת מפחידה אותי: קצת גדול עליי להגיע לעיר בת 2,000 שנה.
אם תל־אביב היא החבר הסטלן הזה שיקפוץ אליך לדרינק ויחתוך אחרי חצי שעה, ירושלים היא החבר הכבד שבא לשלוש שעות של פילוסופיה והגות ובסוף נשאר לישון. תל־אביב היא סטוץ, ירושלים היא קשר ארוך. תל־אביב היא סלט קיץ עם חסה, עגבניות ואשכולית, ירושלים היא חמין עם בשר בקר, גריסים וקישקע. אבל על אף הכבדות ותחושת האחריות שמקבלים בכניסה לעיר, נראה לי שזו הפעם הראשונה שבאמת – בלי סיסמאות ולא בהכרח מטעמי קדושה – למדתי להתאהב בה. למה?
כי שוק מחנה יהודה ביום שישי בצהריים הוא המקום הכי מגניב בעולם. ועם כל הכבוד לתל־אביב ולשוק הכרמל, הירושלמים עושים בית ספר בכל מה שנוגע לאווירת שוק. ישבנו שם חמש שעות, שתינו שמונה בירות, הורדנו 17 צ'ייסרים, אכלנו צ'יפס ואת הדגים הכי טובים בעולם בעיר שאין בה ים, ובדרך למלון קנינו גם חלבה. בעיקר כדי שהנודניק שמציע טעימות של חלבה יעזוב אותנו כבר.
 כי אני חולה על הקטע הזה של בנייה באבן ירושלמית, ומקווה שזה לא ישתנה לעולם. התחושה היא תמיד שגם המבנים הכי חדשים בעיר נותנים כבוד להיסטוריה. מה שכן, מצחיק מאוד לראות מבנה שכאילו נבנה לפני הבריאה כשבקומה התחתונה שלו בדיוק נפתח סניף חדש של "מוצצים".
כי כמו שאם מצמידים קונכייה לאוזן שומעים את הים, אם מצמידים אבן ירושלמית לאוזן שומעים את הקול של ג'קי לוי.
כי ירושלמים הם חבורה של עצלנים. טוב, אנסח מחדש: החברים הירושלמים שלי הם חבורה של עצלנים. לפני שהגענו יצרתי קשר עם מגוון חברים ירושלמים וביקשתי המלצה למסעדה טובה. לאחר כמה המלצות בחרתי מסעדה, ושאלתי את הממליצה: תגידי, המלון שלנו נמצא ממש קרוב לשוק מחנה יהודה, זה קרוב למלון? היא ענתה: "מה פתאום, המסעדה במרכז העיר, תצטרכו מונית".
ואכן כשהגיעה השעה, כמו ילד תל־אביבי טוב וממושמע הזמנתי מונית. הנהג עצר לנו, עלינו ואמרנו לו את הכתובת. הוא הסתכל עליי במבט רווי בוז ששמור כנראה רק לאנשים שמזמינים מונית בשביל נסיעה של דקה וחצי, התניע, עבר שני רמזורים, פנה ימינה ועצר. המונה התחיל ב־14 שקל והראה 16.30 שקלים. מתברר שהמסעדה נמצאת במרחק הליכה קצר מהמלון.
 כי העיר העתיקה היא המקום הכי קסום עלי אדמות. השקט, הקדושה, האנשים, האוויר, המוכר הערבי שמנסה לשכנע אותך לקנות צעיף של צה"ל.
לבד על הגג
זו הייתה חופשה מושלמת. לא כי עשינו משהו מיוחד. ההפך: לא עשינו משהו מיוחד. כשאתה בזוגיות נטולת ילדים הציפיות שלך מחופשות הן גדולות. אתה מחפש אטרקציות, פינוקים, בילויים, הצעות. בחיי שאני אוהב את השלושה שלי, אבל כל מה שעשיתי בחופשה הזאת זה להיות בלעדיהם. בלעדיהם במקלחת, בלעדיהם בזמן השינה, בלעדיהם בארוחת הבוקר, בלעדיהם ברחוב, בלעדיהם בארומה כשקניתי קפה, בלעדיהם כשראיתי חדשות בחדר (עם כל הכבוד לחופשה, חדשות רואים). כי כשיש לך שלושה ילדים מתחת לגיל שלוש, הדרך הכי טובה לפנק אישה שחוגגת יומולדת היא לתת לה 48 שעות בלעדיהם.
לסיום, אם יורשה לי, אשמח ללכת בדרכה של נעמי שמר (בתקווה שנחום ברנע לא יעבור לצד השני של המדרכה), ולהוסיף בית ופזמון לשיר הבאסקי הידוע "ירושלים של זהב", כהוקרה לסופ"ש הנפלא שלי בירושלים:
אוויר הרים צלול כוויסקי,
וציפ'ס עם קצת דגים,
עם נגיעות קלות של קודש,
בלי בכי תאומים.
ירושלים של סופ"ש,
ושל הכותל ושל אור,
הלא לכל צ'ייסרייך
אני שיכור.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
