בכל עולם הישיבות לא היה בחור מאושר ממני בראש חודש מרחשוון. הלוא אני הוא האיש שעבורו נבראה השגרה. ולכן זמן חורף היה ועודנו הזמן האהוב עליי מבין כל הזמנים. בוודאי שיותר מזמן אלול הקדוש והמרטיט והרבה־הרבה יותר מזמן קיץ הצורב והמתיש. בשנה מעוברת הייתי מאושר עוד יותר ומברך על החודש הנוסף שבעצם גורם לתקופת השגרה המופלאה הזו להיות בת חצי שנה בדיוק. זמן ארוך, עגול ומפנק. שישה חודשים של ימים פשוטים ורגילים. בוקר, צהריים, ערב. שחרית, מנחה ערבית. סדר א׳, ב׳, ג׳. ראשון עד חמישי, שישי, שבת. הכול רגיל. לא נותר אלא לשאת ידיי לשמיים ולומר מי ייתנני שגרה אינסופית.
הישיבה שלנו הייתה מקום קר במיוחד. לא במובן הרגשי, כלומר גם במובן הרגשי, אבל הפעם אני מתכוון דווקא למובן הממשי. הבניין של הישיבה שלנו היה כמו מקפיא ענק. לפעמים היה נדמה שבתוך בניין הישיבה קר הרבה יותר מאשר בחוץ. המסדרונות, הפנימיות וחדר האוכל היו מרחבים של קיפאון. אני זוכר את בנצי־שם־בדוי יושב מחובק עם המפזר־חום שלו במשך שעות ארוכות ולא מצליח לעזוב אותו. יש משהו מתעתע במפזרי חום. הם לא נותנים לך ליהנות מהם לגמרי וברגע שהם מגיעים לנקודת חום מספקת, הם קורסים ועוברים לפזר אוויר סתמי שמקרר אותך מחדש ואז שוב חוזרים לחמם. כך הם גורמים להתמכרות מוזרה שהייתה די נפוצה בפנימייה שלנו בחורף. בית המדרש היה המקום היחידי שעוד איכשהו הורגשה בו חמימות. כמה מטפורי. אם רצית להפשיר עצמך, שמת פעמיך אל בית המדרש להתחמם מאור התורה. ובאמת, לרגע בלי קשר לסגולות החום של התורה, המזגנים עבדו בבית המדרש שעות נוספות, הבחורים חיממו אותו בגופם ובהבל פיהם, וחלונותיו הגדולים לא נפתחו כמעט בכלל.
אבל האהבה שלי לזמן חורף לא קשורה רק לחום ששרה בבית המדרש אלא יותר לקיפאון שבחוץ. לאפרוריות העוטפת, לגשם הטוב, לימים הקצרים וללילות הארוכים. איזה דבר מדהים היה להתחיל את סדר שני באור יום ולסיים אותו כשבחוץ חושך גמור. איזה דבר מדהים היה להכין מרק ירקות על האמגזית של סילקא ולאכול אותו על הגג של הישיבה, עטופים במעילים ובשמיכות פוך. איזה דבר מדהים היה לצאת למרפסת המקורה של הישיבה בזמן שיורד גשם זלעפות, לא לפני שהכנו תה מהתיונים המוזרים האלה שהיו בחדר האוכל, תיונים בלי פירמה, בלי חוט ובלי הריבוע הזה מהנייר שנועד למשות את התיון בגמר השימוש. התיונים של הישיבה היו בעלי טעם חזק והם גרמו למים החמים להיצבע בצבע שחור ומחשיד בתוך כמה שניות. ואז, בגלל שלא היה אמצעי הגון להוציא את התיון מהמים היינו צריכים להשתמש במזלג חד־פעמי, ולפעמים מרוב שהמים היו רותחים המזלג היה מתעקם בקטע מלחיץ ואני תמיד הייתי אוכל סרט על זה שבטח עכשיו כל התה השחור שלי מלא בכימיקלים, אז הייתי מוסיף כפית סוכר גדושה כדי להסיח את הדעת מהמחשבות הלא טובות האלה וגם כדי לאזן את הטעם הקשוח של התיון המתועש. ואז היינו מוודאים שיש לנו אש ויוצאים אל המרפסת המקורה ומציתים את הסיגריות תוצרת דמשק שלנו ומפריחים את העשן אל האוויר הקפוא.
והסוודרים. צריך להגיד מילה על הסוודרים. כי לבחורי ישיבה אין הרבה אופציות של גיוון בלבוש מבחינת צבעים. בחורי ישיבה לובשים אך ורק חולצות לבנות ואך ורק מכנסיים כהים ואך רק נעליים שחורות וחליפות כהות וכובעים שחורים. והפריטים היחידים שאפשרו לנו ״להתפרע״ היו העניבות בשבת והסוודרים בחורף. טוב, לא ממש להתפרע. כי דווקא בדברים האלה כמו עניבות, משקפיים, גרביים, סוודרים וצעיפים, דברים שלכאורה אפשר היה לבטא בהם את נטיות הסטייל והאופנה שלך, דווקא בדברים האלה המשגיח היה מתעלק ומעיר ואוסר מה שלא מצא חן בעיניו. הפרמטר אף פעם לא היה ברור. לפעמים היה נדמה שהמשגיח פשוט לא רצה שניראה טוב. אז אם מישהו היה מפציע עם משקפי פלסטיק שחורים כמו של וודי אלן, המשגיח היה מעיר לו. ואם מישהו היה גורב גרביים עם ציורים של באגס באני המשגיח היה לועג לו ומבקש אותו להחליף. ואני, שפעם קניתי לעצמי סוודר מדהים בצבע בורדו יין משגע, נכנסתי לבית המדרש, מתוך אהבה גדולה לחורף ואמונה גדולה בסטייל וגאווה בסוודר החדש שלי. התיישבתי ללמוד ואחרי חצי שעה המשגיח עצר לידי ואמר, עדן, אני לא רוצה להפריע לך בלימוד, אבל יש לי הרגשה שאחותך מחפשת את הסוודר שלה. חי־חי־חי. מצחיק מאוד. חורף בריא שיהיה.
