יש לי זיכרון מציק שצץ אחת לכמה זמן. זיכרון שפעמים רבות מחליש אותי וגורם לי לתסכול ואפילו לתחושת אשמה חזקה שאני מתקשה לסלק.
זה היה כמה שבועות לפני הרצח. ישבתי באוטו, בדרכי בחזרה מביקור אצל הוריי. סיימתי שיחה עם רזיאל, שהיה בבית, ועם הילדים, שסיפרו בשמחה על ארוחת הערב הטעימה שהגיש להם. בסיום השיחה הרגשתי שהחיים שלי מסתדרים בדיוק כפי שרציתי. יש לי ילדים יפים ושמחים, בעל אוהב ושמח שהוא גם אבא אוהב ופנוי ורגיש, הורים ומשפחה בריאים, בית להתגאות בו. ראיתי את עצמי מסתכלת על העתיד ואומרת: “אני נמצאת בטופ, לא יכול להיות לי טוב יותר מזה, אני מאושרת. רק ששום דבר לא ישתבש…". כמה שבועות לאחר מכן רזיאל נרצח.
מאז יום הכיפורים תקף את ביתנו חלום בלהות שחזר על עצמו אצל אחת מבנותיי ולאחר מכן גם אצלי. חלום שבו הבן הצעיר שלי טובע, ואין ביכולתנו להציל אותו.
לא אפרט את פרטיו, בעיקר כי זה גורם לי לרעוד בכל הגוף. אני רק מניחה את החלום פה. שתדעו גם אתם. שלא יהיה סמוי מן העין, שלא יעלה על דעתו שהוא יכול להפחיד אותי ושאשאר לבד בסיטואציה.
עד כמה שניסיתי להרגיע את הבת שלי וגם את עצמי, החלום הזה התיישב באחד מחדרי הלב, ואחת לכמה זמן הוא משמיע צלצול צורם שמעיר את הדאגה ולא נותן לי מנוחה. כן, אני יודעת, זה רק חלום. כן, עשינו הטבת חלום בתפילת מנחה של שבת. כן, אני מאמינה שחלום טוב, חלום שלום. ובכל זאת, הלב לא רגוע.
בשבוע שעבר בחרתי לסיים את חופשת החגים הארוכה בחופשה פרטית לילדיי ולי. וככה באסרו חג ארזנו את עצמנו ויחד עם אושי וכמה חברים נסענו לנפוש על חוף הכנרת. שחינו ושרצנו ללא מעש במשך יומיים, היה מעבר למושלם ומעל למצופה. הרגשנו נטולי דאגות, חסרי מחויבות, ובעיקר הרגשתי שאני מצליחה לצאת מהלופ האינסופי של חג־שבת־חג־שבת שהיינו בו בחודש תשרי.
כמה שעות אחרי שהגענו התקבלה הידיעה על התאונה הנוראה באחד מכבישי הצפון: משפחה שלמה כמעט נהרגה וילדים רבים נפצעו בדרכם ממסע סוכות של בני עקיבא.
במשך כמה שעות עסקתי באירוע הזה. חששתי ודאגתי לכל מי שאני מכירה, ולא נרגעתי עד שקיבלתי את כל הפרטים מכל מקום שרק יכולתי כדי לוודא שלא נפגע אף מעגל ממעגלי מכריי ומשפחתי. נכנסתי לפרטי האירוע עד כדי כך שכל מי שהיה איתי בחוף, כולל ילדיי, היה מעורה בפרטים ויחד איתי חיכה להתעדכן בכל פיסת מידע. עד עכשיו הם מדי פעם שואלים אם עוד צריך להתפלל על הפצועים, ומה שלום האב שאיבד את משפחתו.
אמון בחתיכת פלסטיק
אני מוצאת קשר הדוק בין הסיפורים הקצרים שהבאתי פה.
בכל אחד מהם מסתתר פחד איום ונורא, קיומי מאין כמותו, שאם אתמקד בו מעט יותר מדי זה יחנוק לי את האוויר בריאות, וסביר להניח שאפתח תסמיני חרדה קיצוניים שאין מהם יציאה. פחד מהלא נודע, מחוסר השליטה. פחד שהחיים האלו לא יציבים ובכל רגע נתון הכול יכול להתהפך ולהשתנות. הכול יכול לטלטל ולשגע את המערכת עד שלא יישאר ממנה זכר ונצטרך להתחיל מחדש.
הפחד הזה אינו תלוש מן המציאות. הוא לא חרדה חסרת בסיס הקשורה בדמיונות, בנביאי זעם חובבי קונספירציות ואפוקליפסות. הוא ריאלי ואפשרי, ומסתמך על סטטיסטיקות ומדע מבוסס.
אבל על אף הפחד, אני רואה בסיפורים האלו דבר נוסף: את הבחירה את מה להדגיש.
כשארזנו את התיקים לטיול עמדתי רגע והתבוננתי בשקית המצופים והגלגלים שבעוד כמה שעות ננפח על זרועות הילדים הקטנים, ונזכרתי בחלום הנורא ההוא.
חשבתי שזה מדהים, על גבול המטורף, כמה אמון יש לי בחתיכת הפלסטיק הזו שאכן תצליח לעמוד במשימה ולשאת את בני מעל פני המים. כמה אמון אני נותנת בעצמי שאצליח להשגיח עליו בכנרת הגועשת, כשסביבי עוד ילדים ומסיחים רבים שעלולים לגרום לי לרגע של חוסר תשומת לב, ובכך להגשים לא עלינו את חלום הבלהות שהקים משכן קבע בליבי.
אבל אז חשבתי על החלופה.
מה, לא לצאת? לא לסמוך? להישאר בבית הבטוח והמוגן?
זו אפשרות.
אפשר לחיות ככה. חיים של הימנעות. חיים של מינימום סכנות ומקסימום הגנות, שכוללים בעיקר שעמום וייאוש נוח. יש לנו הרבה סיבות לא להסתכן בשום תחום. לשמור על המניות הבטוחות והלא תנודתיות, להישמע לתחזיות ולהימנע מלהוציא את הכביסה החוצה גם כשיש עשרים אחוז סיכוי לגשם.
אבל אני החלטתי באופן מודע שאני בוחרת להניח את הסיבות והפחדים האלו בצד. כי גם כשאנחנו בטוחים שהכול מושלם, אין לנו באמת מושג מה מחכה מעבר לפינה. אז החרדות כאן כדי להישאר, אבל אני משתדלת לזכור שלא לבזבז עליהן את הזמן, ופשוט לחיות.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
