הקדימונים של האולימפיאדות בשנות התשעים עדיין מתנגנים לי בראש. בזמן שהספורט של החברות שלי הסתכם במשחקי גומי וחבל, אני הייתי צמודה למסך, משננת היטב במוחי את תנועות הקפיצה למרחק של קרל לואיס. אחר כך הייתי רצה 20 דקות למגרש אליצור, פוגשת שם את הבנים ומתאמנת. היינו מקיפים את המגרש כאילו היה אצטדיון, שופכים מים על החול והופכים אותו לאתר קפיצה לרוחק.
הכול היה מאוד חובבני, עד שלבית הספר הגיעה המורה ריה. היא הייתה עולה חדשה מרוסיה שהגיעה עם סטנדרטים שלא הכרנו. פתאום הספורט נעשה מקצוע חשוב וכולם רצו למצוא חן בעיניה. אני זוכרת את המבט המאוכזב שלה כשגילתה את ארגז החול המזוהם שעליו היינו אמורים להתאמן. הוא התחלף בחיוך רחב כשעברתי את הארבעה מטרים על הקפיצה הראשונה וריה אמרה: "גובה שלך זה נדיר. צריך לעשות עם זה משהו".
היא החליטה להכין אותי לאליפות בתי הספר. מהר מאוד הפכתי לתקווה הגדולה של "ממ"ד משואות". נסעתי לייצג אותנו בענף הריצה, קפיצה לרוחק וקפיצה לגובה. לבשתי מכנסיים ומעליהם חצאית.
חזרתי משם עם מדליית כסף לצווארי, מקום שני בקפיצה לגובה. זו הייתה המדליה היחידה של בית הספר באותה שנה, והחברות שלי הרימו אותי על הכתפיים כאילו הרגע שוחררתי מאנטבה.
אבל זו בעצם הייתה פסגת הקריירה הספורטיבית שלי. משם ואילך הלכתי והתנוונתי, וגם בקייטנה, כשניצחתי שוב ושוב בתחרויות הבריכה, איש לא היה שם כדי לעשות עם זה משהו. הייתי ילדה דתייה שנולדה במקום הלא נכון עם היכולות הלא נכונות, ומי באותה תקופה חשב שלבנות דתיות יכולה להיות קריירה בספורט.
במשך שנים אחר כך, עם כל אולימפיאדה ששודרה בטלוויזיה, הייתי מתבוננת בקנאה בשיאנית העולם ילנה איסינבייבה, פעמיים אלופה אולימפית בקפיצה במוט. היא הייתה נמוכה ממני בחמישה סנטימטרים, ולא יכולתי שלא לדמיין מה היה קורה אילו הייתי נולדת כמוה ברוסיה ומישהו היה שולף אותי מתוך מגרשי הבוץ היישר למסלולי האתלטיקה.
ברוב המדינות בעולם יש תרבות של סקאוטרים. הם מסתובבים בבתי הספר, בוחנים תלמידים וצדים כישרונות. רק בישראל המשימה הזאת מוטלת על ההורים. מי שרוצה להבטיח לילד שלו עתיד בספורט תחרותי צריך להשקיע בזה את כל מרצו, להוציא לא מעט כסף על חשבונו ולהתחנן לתמיכה מהמדינה. התרבות הזאת רק הופכת את ההישג של נערות כמו אבישג סמברג לזוהר יותר. כנגד כל הסיכויים, בענף שהמדינה לא ייחסה לו חשיבות במשך שנים, הבחורה הזאת קמה ועשתה היסטוריה.
אבל צל כבד מוטל על ההישג הזה כשמבינים את המחיר שהיא נאלצה לשלם. בריאיון לעיתון הארץ סיפרה סמברג כי היא "מתחרה בקטגוריה של עד 49 ק"ג, ואני לא שוקלת קרוב לזה בדרך כלל. אני צריכה להוריד, ולהוריד הרבה. זה מאוד קשה… אני מגיעה למצבים שאין לי כוח להוציא מילים, לדבר, לעשות פעולות פשוטות. אפילו הדברים שאני אוהבת ומשחררים לי את הראש, כמו ללכת לקניון או משהו – אין לי כוח. אין לי כוח לקום. אין אוכל בגוף. זה הדבר הכי קשה".
המחשבה על ילדה בגיל העשרה שלא יכולה ללכת לקניון מרוב חולשה ורעב מעוררת סימני שאלה גדולים. יש אנשים שיגידו 'מה, זאת בחירה שלה, וככה זה בספורט, בשביל התהילה צריך להקריב'. קל לומר את זה כשצופים במנצחת עם מדליה על הצוואר. בואו תגידו את זה לשרשרת המתחרות שסמברג הותירה מאחוריה. בואו תגידו את זה לאלו שמשלמות את כל המחירים אבל לא מספיק טובות. בכל תחום יש כאלה, והן למעשה הרוב.
הבינוניים, אותם אנחנו אף פעם לא סופרים. פליטי עולם הספורט והמוזיקה, המחול והאמנות. אנשי הכמעט. צעירים שמקדישים את מיטב שנותיהם לתחום תחרותי אכזרי ובסוף מוצאים את עצמם גוררים רגליים כשוליות־מאמנים או מסיימים קריירות בגיל מוקדם ולא יודעים מה לעשות עם עצמם.
בכל פעם שהאולימפיאדה חוזרת אני נצמדת למסך ולרגע חולפת בי המחשבה כיצד היו נראים חיי אם הקלפים היו מסתדרים טיפה אחרת. רוב הסיכויים שהקריירה הספורטיבית שלי הייתה נגמרת איפשהו באמצע, יחד עם הבינוניים, ומי יודע אילו ויתורים הייתי נאלצת לעשות. מילא, אני אומרת לעצמי, לפעמים צריך לעדכן את החלום. אולי טוב שיצאתי רק עיתונאית, ולא הרבה מעבר.
