העימות השבועי בין האופוזיציה לקואליציה נסב הפעם סביב החלוקה לוועדות בכנסת. הוועדות אולי מושכות פחות תקשורת מהמליאה, אך בהן מתרכזת העבודה האמיתית של הכנסת: עבודה על חוקים ופיקוח פרלמנטרי, ליבת תפקידיו של הפרלמנט. לא בכדי ועדות הכנסת מרכזות מתחים משני הצדדים, באופן מסורתי החלוקה לוועדות מתבצעת על ידי הסכמים בין הסיעות השונות, אך במתח הפרלמנטרי הנוכחי הדבר לא עלה בידיהם. אולם גם ללא הסכמות ניתן לשים את האצבע על חלוקה היסטורית של הוועדות.
חלוקת הועדות בין אופוזיציה לקואליציה משתנה בהתאם לגודלם היחסי של שתי קבוצות אלו. כך למשל בתקופת ממשלות האחדות של שנות ה-80 שבאו לידי ביטוי בקואליציות מאוד גדולות, כל הוועדות היו בידי הקואליציה, והאופוזיציה נותרה ללא ראשות ועדה, אך עם ייצוג של חבריה בה. שתי הממשלות שקדמו לממשלת האחדות הן ממשלתו השנייה של בגין (1981 – 1983) וממשלתו הראשונה של שמיר (1983 – 1984) חלקו שווה בשווה את ראשות הועדות השונות, חמש ועדות קבועות לכל אחד מהגושים, זאת למרות הרוב הקואליציוני. בעשור וחצי האחרונים הקואליציה נוטלת נתח של 8 – 9 ועדות קבועות ואילו האופוזיציה 3 – 4 ועדות.
אך לא רק חלוקה מספרית יבשה היא העניין, אלא גם הוועדות עצמן. תקנון הכנסת אמנם לא מייצר אבחנה בין ועדות, לא מייצר מדרג מי חשובה יותר ופחות, אך אל לנו להיות עיוורים למציאות שבה ישנן ועדות חשובות יותר וכאלו בעלות ערך פחות יותר, הן מהבחינה הציבורית והן מהבחינה של יכולות החקיקה והפיקוח שבאמתחתה. מסמך של מרכז המידע והמחקר של הכנסת (ממ"מ) הממפה את חלוקת הועדות מראשית המדינה ועד ימינו מראה כי ישנן ועדות שבאופן עקבי הולכות עם האופוזיציה. הועדה לביקורת המדינה מיום הקמת הועדה ב-1974 ועד היום הייתה תמיד עם האופוזיציה, מלבד הפסקה בתקופת ממשלת האחדות של שמיר ופרס. למעשה תקנון הכנסת מגדיר כי בראשות הועדה יעמוד אחד מחברי האופוזיציה.
כמו כן ניתן לראות כי האופוזיציה חולשות באופן עקבי על ועדת הכלכלה, החל משנות ה-90 ועד היום, רק בכנסת אחת בלבד הקואליציה שלטה בוועדה, הייתה זו הקואליציה של ממשלת נתניהו השנייה (2009 – 2013). הקואליציה דרשה את ועדת הכלכלה, אך בתמורה נתנה לידי האופוזיציה את ועדת החוץ והביטחון היוקרתית. אכן מדובר בדבר חריג, וזה המקרה היחידי בהיסטוריה הפוליטית של ישראל שוועדה זו אינה בידי הקואליציה.
אכן השנתיים האחרונות הביאו לידי קיצון משברים פוליטיים וחוקתיים רבים, ומנעו מהכנסת לממש את היכולת לפקח על עבודת הממשלה ולהיות מעורבת בתהליכי החקיקה בצורה משמעותית. רק השבוע, חודש לאחר כינון הממשלה, הועדה המסדרת מעלה להצבעה חלוקה של הועדות השונות.
תפקיד יושב ראש הועדה הוא משמעותי כיוון שכוח רב יש בו, אך לא רק על יושב ראש הועדה יש להסתכל, אלא גם על הרכבה הפנימי: מספר הנציגים לכל סיעה. חלוקת המושבים בוועדות מתחלקת באופן שווה בין חלקה היחסי בכנסת, כך סיעה גדולה תקבל יותר נציגים וסיעה קטנה פחות. אך הנציגים לא חייבים להיות מפוזרים באופן שווה בין כלל הוועדות, ובהביננו כי יש ועדות חשובות יותר וכאלו חשובות פחות, עניין זה הופך משמעותי. כך למשל בחלוקה הנוכחית סיעת הליכוד מקבלת שני נציגים בלבד בוועדת הכספים, בעוד סיעת הרשימה המשותפת מקבלת גם כן שני נציגים. בעוד גודלה של הראשונה גדול פי חמישה ורעותה. בדיוק על עיוות זה יצא קצפם של חברי הליכוד בוועדה המסדרת ביום שני האחרון, ובצדק רב יש לציין.
על הכנסת לאמץ מודל מסודר של חלוקה לוועדות. ועדות הכנסת הפכו להיות מטבע עובר לסוחר, חלקן מפוצלות, חלקן נסגרות, ועדות מיוחדות מוקמות למכביר בהתאם לרצונו של פוליטיקאי כזה או אחר. כך למשל בכנסת ה-20 (2015 – 2019) הוקמה ועדה לענייני רפורמות לפי דרישת משה כחלון אליה הופנו עניינים שונים שכחלון חפץ ביקרם. גם חלוקת המושבים הפנימית אינה מטיבה ויוצרת מקום רב מדי לספקות ועיוותים. יש מקום לפשרות פוליטיות, והתקנון צריך לאפשר מרחב תנועה רחב לפוליטיקאים לעשות "פוליטיקה". אבל במקום בו הרוב יכול לדרוס מיעוט באופן כה פשוט, יש להציב לרוב מגבלות ולחזק את היכולת של האופוזיציה לממש את הייעוד הפרלמנטרי שלה.
כיום ההגבלה היחידה לקואליציה היא ההגבלה על הוועדה לביקורת המדינה, וטוב ליבם של היועצים המשפטיים בכנסת המהווים בין היתר גם זיכרון ארגוני לכללי המשחק. אך כל זה לא מספיק, וגם לא מספק, ואת זה יש לתקן.
