השבוע קיימתי שיחה עם תלמידה שאני מנחה לתואר גבוה. היא ערביה מוסלמית, אם לילדים, החיה באחד היישובים הערבים בגליל. השיחה התנהלה בווידאו באמצעות זום בשעה 22:00 בלילה, "אחרי הילדים". במהלך השיחה הוכיתי בתדהמה כששמעתי ברקע צרורות של יריות, שהזום העביר באופן ברור, חד ומפחיד.
שאלתי את התלמידה האם יש חתונה ביישוב, והיא ענתה: "לא. זה המצב הרגיל אצלנו. אנחנו חיים במטווח, בין היורים והמטרות". היא העיפה מבט של פחד אל החלון שמאחוריה ופניה הביעו שילוב של חרדה וכניעה לגזירת גורל. "ככה זה אצלנו במגזר", היא אמרה, ולמשך כמה דקות ניהלנו שיחה על הנושא.
יקיריי הקוראים, אני, כמו כולם, קורא ושומע בתקשורת ומודע לתופעות הירי והאלימות במגזר הערבי, אבל עד ששמעתי אמש במו אוזניי את "המטווח", עד שחוויתי את המצב (ומי אמר שזום איננו אפקטיבי???) הידיעה הייתה תיאורטית, קרה, מנותקת. עכשיו היא חווייתית, אמיתית, סוערת, וזה רק דרך זום. תארו לעצמכם מה זה חיים של אם החיה במטווח כשהיא שומעת את צרורות הירי דרך החלון שאיננו יכול לעצור אפילו אבן, וילדיה ישנים שנת ישרים במיטותיהם. היא, האם, שהביאה אותם לעולם, שכל כך דואגת להם ולעתידם, חשה חסרת אונים מול ה"פלתאן" ("ההפקרות") המשתולל ברחובות. ומי הם החמושים, המשתוללים ומסכנים את חייה וחיי ילדיה? בני הדודים שלה!
אז במי תלויה האשמה? תלוי את מי שואלים. במגזר, "האשם" המיידי הוא המשטרה, שטוענים כלפיה שהיא יודעת למי יש נשק ולא אוספת אותו מידי הפושעים כי החמושים משתפים פעולה עם המשטרה בעניינים אחרים והיא זקוקה להם, או כי המשטרה לא מכירה אותם ולא חוקרת מי הם. סיבה נוספת היא שלא אכפת למשטרה כשערבים הורגים זה את זה כל עוד הם לא הורגים יהודים או שהשוטרים הערבים יודעים הכול אבל מפחדים לפעול נגד החמושים כדי שאלה לא יפגעו במשפחותיהם.
יש אפילו טענה נגד המדינה שהיא מפקירה בכוונה נשקיות של בסיסי צבא כדי שהאלימים במגזר הערבי יגנבו מתוכן כלי נשק ויהרגו בהם זה את זה. "ההוכחה" לטענה הזו היא העובדה שגם מחסני תחמושת מופקרים על ידי המדינה, כדי להקל על האלימים את החיסולים ההדדיים.
מנגד, ברור למשטרה שיש בידי אזרחים הרבה מידע על החמושים ומעשיהם, אבל בלי עדויות ידי המשטרה כבולות. אזרחים פוחדים להעיד במשטרה ולמסור לה מידע שיש להם כי הם פוחדים מהאלימים ויודעים היטב שאם ימסרו למשטרה את הידוע להם היא לא תוכל להגן עליהם ועל ילדיהם באופן קבוע מפני ידם הנוקמת של החמושים.
עם זאת, יש אזרחים המעבירים למשטרה מידע באופן חסוי, אלא שמידע זה הוא בעל ערך מועט שכן מוסר המידע פוחד מנקמה ולכן איננו מעז בדרך כלל לעמוד על דוכן העדים בבית משפט ולהעיד בפנים גלויים ובזהות ידועה נגד נאשם, ובהיעדר עדות לא ניתן להרשיע נאשם ולשלוח אותו אל מאחורי הסורגים.
אחרים מאשימים את המצב הכלכלי, בעיקר בעקבות משבר הקורונה, שהותיר משפחות רבות ללא פרנסה והן נזקקות לפנות לשוק האפור או השחור. שם פועלים גובי חובות אלימים שאינם בוחלים בשום אמצעי לגביית חובות, כולל ירי לעבר בתי החייבים ופגיעה בבני משפחותיהם. בנקים נמנעים מלתת הלוואות כי קשה ללווים לשעבד ביטחונות.
אלא שהטחת האשמה – המוצדקת והלא מוצדקת – במשטרה או בכלכלה היא "עבודה קלה", שכן ברור שהמשטרה איננה יכולה להיות כל הזמן בכל מקום והמשבר הכלכלי פגע גם במגזר היהודי ושם הוא לא יצר תופעות אלימות.
לכן, מעבר להסברים לעיל, הסבר נוסף לאלימות במגזר הערבי הוא פנימי: הידרדרות ערכי החברה בו. שכן חברה שבניה חשים חופשיים להתנהג באלימות נוראה ובהפקרות מוחלטת אלו כלפי אלו היא חברה במשבר ערכים, כשהערך העליון – חיי ילד חף מפשע – הופך למרמס לרגלי הבריונים שהמצפן האנושי, המצפון, חדל להצביע להם על מה ראוי ועל מה שאיננו ראוי. כל עוד התופעה הייתה מוגבלת לבודדים אפשר לדבר עליהם כעל סוטים מערכי החברה, אבל המגזר הערבי עבר מזמן את שלב "הבודדים".
החברה הערבית בישראל היא "חברה במעבר" (Society in Transition), מושג סוציולוגי המתאר את התהליך שבו עוברת חברה ממצב מסורתי למצב מודרני. (גם המגזר היהודי עובר במקביל תהליך דומה אבל זה לא ענייננו כאן). תהליך זה מתרחש ברבות ממדינות העולם השלישי ובכל החברות הערביות, אלה החיות בארצות המולדת, ויותר מכך אצל אלה המהגרות לארצות אחרות.
יש כמה תופעות המאפיינות "חברה במעבר" ומעלות את רמת האלימות בה, והן קיימות במגזר הערבי בישראל. כמובן שהחיכוך עם החברה היהודית המודרנית, הליברלית, האינדיבידואליסטית, המשכילה, המערבית באופייה, משפיע רבות על המגזר הערבי ומגביר את תופעות "החברה במעבר" הקיימות בו.
התופעה הראשונה היא השינוי במסגרת החברתית. בעבר, המשפחה המורחבת, החמולה, הייתה המסגרת החברתית הבסיסית של הפרט, והיא קבעה לו (ולה) את כללי המותר והאסור, את הראוי והמגונה. החמולה פיקחה על התנהגות הפרט והענישה אותו (ובעיקר אותה) על כל סטיה מההתנהגות הראויה. מוסדות החמולה ובראשם הסבא (השיח') היו בעלי סמכות חברתית בלתי מעורערת, ועל פיהם נשק כל דבר. הכלכלה הייתה משפחתית והפרנסה מאוחדת כשהסבא מחזיק את הקופה והוא מחלק את הכסף לילדיו על פי צרכיהם וצרכי משפחותיהם. בני המשפחה המורחבת היו גרים בשטח מוגדר אחד מבלי שאחרים נכנסים לתחומם והבנות הושאו לבני דודיהן. הסולידריות ("עצביה") הייתה שם המשחק החברתי המבוסס על ערבות הדדית וסיוע הדדי, ואף אחד לא העז להרים יד על בן משפחתו המורחבת או לפעול נגדו. המקום היחיד בארץ שבו נשאר סגנון חיים זה הוא הפזורה הבדווית בנגב.
בשאר חלקי המגזר הערבי מובחנת ירידה משמעותית בנוכחות החמולה בחיי הפרט ובהשפעתה עליהם. המגורים אינם במקום סגור אחד, וכל אחד שמתחתן גר בנפרד מאחיו. העבודה איננה של המשפחה המורחבת אלא של המשפחה הגרעינית (אח אחד רופא, אחד רוקח, אחד קבלן ואחד סוחר) והכלכלה נפרדת. בנות מחפשות חתן מחוץ למשפחה, סבא וסבתא מנהלים את חיי עצמם כשבניהם ובנותיהם בתמונה, ולאחרונה התפתחו במגזר בתי אבות. הנכדות נמנעות מלפגוש את סבתא כדי שהיא לא תעיר להן על לבושן וסבא לא אוהב את מכנסי הג'ינס הצמודים של נכדיו. כללי ההתנהגות המשפחתית פחות מחייבים והמחויבות ההדדית בין בני המשפחה המורחבת מצטמצמת.
עם זאת, החמולה לא נעלמה לגמרי והיא חוזרת למעמדה ולהשפעתה בזמנים של משבר כמו מאבק בין חמולות ברחוב או בבחירות לרשות המקומית.
התופעה השנייה החשובה היא השינוי בהשפעת הדת על הפרטים במגזר הערבי בישראל. האסלאם אוסר בתכלית האיסור כל פגיעה של מוסלמי באחיו או אחותו לדת והדבר מובע בקוראן, בחדית' ובשריעה המטילה עונשים כבדים על מי שנוקט באלימות נגד מוסלמי אחר. אלא שלאורך שנות המדינה יש פחות שמירה על מצוות האסלאם: פחות אנשים ונשים צמים ברמדאן, פחות משתתפים בתפילות, שתיית אלכוהול גוברת, תספורת פרובוקטיבית של בנים נפוצה, פחות נשים מכסות את שיער ראשן, מתרחב השימוש בלבוש מערבי בקרב נשים וגברים, נשים יוצאות ללימודים ולעבודה, שיעור הגירושין עולה, שיעור הרווקות המאוחרת עולה, שיעור הילודה יורד (גם בשל שימוש באמצעי מניעת היריון), ניתוחי "שיפור גזרה" בקרב נשים מתרבים, ומעמד מוסדות הדת בחברה יורד. עם היחלשות המרכיב הדתי בחברה, האיסור ההלכתי על אלימות משפיע פחות.
התנועה האסלאמית מנסה לצמצם את תופעות החילון אבל הצלחתה מוגבלת ולכן היא פנתה למסלולים פופולאריים: הפלג "הצפוני" העלה את המאבק על ירושלים לקדמת הזירה והפלג "הדרומי" מנסה להביא הישגים במישור הפוליטי. שני הפלגים מנסים "להחזיר עטרה ליושנה" אבל הצלחתם להחזרת הדת למעמדה בחברה הרחבה מוגבלת.
כך יורד במגזר הערבי משקלן של שתי המערכות הנורמטיביות העיקריות, מערכת החמולה ומערכת הדת, אבל אימוץ כללי ההתנהגות החברתית הנהוגים בחברה היהודית בישראל לא מתקדם בקצב מספיק. כתוצאה מכך, נשארת החברה הערבית עם מערכות הנורמות המסורתיות מוחלשות, אבל היא איננה נכנסת למערכת הנורמות המודרניות "היהודיות" שהמדינה מייצגת אותן בחוקיה ובכלליה.
האלימות הגוברת בחברה הערבית בישראל היא אחת התוצאות של היותה "חברה במעבר" בשל נטישת חברה זו את המצב המסורתי – החמולתי והדתי – ואי אימוץ מלא של המצב המודרני, האינדיווידואלי והליברלי המתבסס על חוקי המדינה, המאפיין את החברה היהודית בישראל.
יש סברה שישראליזציה מואצת של המגזר הערבי תביא את הפתרון לבעיית האלימות בו, אך מצד שני יש לזכור שישראליזציה עלולה להתבטא גם ברצון קולקטיבי להשתחרר מ"הכיבוש", לא זה של 1967 אלא זה של 1948, ומפלגת בל"ד מבטאת היטב את המגמה האנטי ציונית הזו. גם "הרנסאנס" האסלאמי והשיבה אל ערכי הדת נוסח התנועה האסלאמית אינו מרשם לקבלת המדינה הציונית ולאימוץ כללי ההתנהגות הנהוגים בה.
לכן, אם יש באמת רצון בישראל להוריד את רמת האלימות במגזר הערבי, המדינה חייבת לעודד את הקמתה של מסגרת רעיונית פוליטית ערבית המקבלת את קיומה של המדינה כמדינת העם היהודי שבה המגזר הערבי שווה זכויות וחובות. התגברות התפיסה הזו יכולה לעודד אנשים לאמץ את דפוסי החשיבה וההתנהגות המודרניים והלא אלימים של המדינה.
עד כאן המאמר. אחרי כתיבתו שלחתי אותו לסטודנטית המוזכרת בתחילתו לתגובה והיא כתבה כך:
קראתי את המאמר ועיינתי בו. תיארת וניתחת באופן מעמיק ונוגע במהות הכאב. יש הרבה סיבות ופנים לכל מה שמתחולל. שמחתי מאוד ששיחתינו הולידה את המאמר החשוב והרחב הזה. הרבה מאוד מאיתנו לא מערערים על המדינה על זהותה ועל זה שהיא מדינת העם היהודי. הרוב רוצים לחיות בשלום ובטחון ושוויון זכויות. אכן, הרבה מהמנהיגים מהמפלגות השונות לא מייצגים בפועל את משאלת לבם של האנשים ברחוב הרוצים לחיות בשלום ובביטחון וגם להרגיש שייכות כי זוהי מילת מפתח בעיניי. אני גדלתי בתקופה שהיינו מרגישים בה שייכות למדינה אבל בעשור האחרון המדינה והמדיניות שלה השתנו לנו ודחו אותנו, חיפשו מה שונה ומה מבדיל ולא מה משותף ומה מעודד ערבות חברתית. אני מקווה מכל לבי שהמדיניות תשתנה ותדע לגייס מנהיגים נכונים מהחברה הערבית שדואגים למעננו בחברה ולא לאינטרסים אישיים או אחרים.
