הטור הזה לא מדבר עליי. לא עליי ולא על איש מבני משפחתי. ברוך השם.
הלוואי שהוא לא היה מדבר על אף אחד, הלוואי שהוא היה איזה סיפור בדיוני מצוץ מאצבעה של פיית הסיפורים. לצערי זה לא המצב.
אני יודעת שלחלקנו יש נטייה לצבוע את הילדות של ילדינו בגווני ורוד מסטיק עם חדי קרן ופרפרים. אבל כהורים, אי אפשר להסתתר מאחורי הצבעים האלו. הם עלולים למסך לנו מציאות שיום אחד לפתע תתהפך עלינו בלי הכנה מראש.
לפני כמה ימים קיבלתי הודעה שנגעה בדיוק בעצב החשוף והכואב הזה, והייתי רוצה לקרוא אותה איתכם. אולי ככה נצליח, כל אחד מאיתנו במקומו ובביתו, לשנות את המציאות לילד אחד או יותר, ואולי לצייד אותם בכלים שיגנו עליהם ויצילו אותם ממפלצות איומות שלדאבוננו קיימות כמעט בכל מקום.
“שלום יעל,
"שמי שני מרצבך ואשמח לשתף אותך בספר חדש שהוצאתי לאחרונה ממש, טרי־טרי. ספר שראוי לדבר עליו ולהביא אותו למודעות הציבור. לספר קוראים ‘יאיר משתף ועל הסוד מוותר‘. הוא עוסק בהתמודדות של ילד שחווה פגיעה מינית. ספר הילדים הזה נועד להגביר את מודעות ילדינו לשמירה ולהגנה על גופם ופרטיותם באמצעות כלים בוני חוסן יחד עם העלאת המודעות שתאפשר לילדים לספר סודות ולא לשמור בבטן.
“הטריגר לכתיבת הספר היה ההצגה שח־מט מאת פנינה לוין, אמו של יהונתן ז“ל שנפגע מינית בהיותו ילד בן 11. יהונתן נצר את סוד פגיעתו במשך 23 שנים. אז הוא חלה בסרטן ונפטר – אבל לא לפני שגילה את סוד הפגיעה, ובצוואתו ביקש לעשות ככל האפשר כדי להגביר את המודעות ולמנוע פגיעות מיניות בילדים.
"ההצגה עוררה בי כאב מטלטל ודחפה אותי להצטרף למימוש צוואתו של יהונתן. כך נולד הספר שמעלה על נס את החשיבות הרבה שיש לשיתוף“.
שני מתארת במכתב את התגובות הרבות שהגיעו מאנשים שקראו את הספר, חלקם הורים לילדים שנפגעו בעצמם וחלקם אנשי מקצוע. כולם הדגישו את חשיבות הבהירות ושיקוף הנושא הרגיש בשפה ברורה ונגישה שתעזור להורים וילדים לפתח שיח.
היא מציינת גם את הקשיים והחששות בכתיבת הסיפור, שמתמקד בילדי הגיל הרך ובפגיעה בשטח מוכר וביתי בילד תמים וצעיר מאוד, שנותר מבולבל ומבוהל ממה שקרה לו. היא משתפת בחששות האישיים שלה, שאולי כתיבת הספר לא תועיל ואולי הדברים לא יתקבלו כפי שהתכוונה, ובכלל בחשש לקלף מהנושא הזה את שכבת העמימות, שאנחנו כחברה נוהגים לעטות עליו.
אמון מחודש
אני מודה, אני מאלה שיעמדו וינאמו לאומה על החשיבות שבדיבור על הנושא, ועל כמה מוכרחים להעלות את המודעות בקרב ילדינו, אבל בשעת מבחן לא אעז לפצות את הפה ואתחמק בכל דרך, ובלבד שלא איאלץ לכפות על נפשי להתמודד עם הפחד מפני חוויה מהסוג הזה.
אני מוצאת את עצמי מפספסת לא מעט הזדמנויות לפתוח בשיחה עם הילדים על נושאים רגישים, שהכרחי ביותר שאדבר איתם עליהם אך ליבי אינו מאפשר לי.
למרות הסתייגותי הרבה מהשיח על הנושא, הנובעת בעיקר מהפחד לפתוח פה לשטן, בעקבות ההודעה של שני החלטתי לקנות את הספר ולקרוא אותו. האי־נוחות שליוותה אותי במהלך קריאת רבים מהקטעים, רק הוכיחה לי עד כמה המחסומים שבי הפגינו שרירים חזקים במיוחד, אף שהגעתי עם ראש פתוח ורצון להתגייס ולהעלות את נושא הפגיעות המיניות למודעות.
הקריאה הטיחה לי בפנים את האמת הפשוטה, בלי פילטרים ובלי רמזים. “האיש הזה נגע בי במקומות הפרטיים“, עם ציור שלא משאיר מקום לספק (כמובן בעדינות וברגישות המותאמת לילדים), והכריחה אותי באופן חד־משמעי להתעמת עם זה, לאזור אומץ ולצייד את ילדיי בכלים, כדי שיבינו בלי להתבלבל מה מותר ומה אסור ולמה חשוב כל כך לספר לאמא.
כשסיימתי לקרוא, הרגשתי שעברתי מסע. ברוך השם מעולם לא נפגעתי, אבל בהחלט הרגשתי את יאיר גיבור הסיפור, ואת הפגיעה בו. הרגשתי איך במהלך הקריאה רכשתי יחד איתו מחדש את האמון בעולם, על אף מה שחווה.
אני לא יודעת מה יעלה בגורל הספר. אבל אני יודעת בביטחון מלא שליבי קצת יותר שקט כעת, ושיש לי עוגן לשיח ושיתוף עם ילדיי על כל נושא שהוא.
בסיום הודעתה כתבה שני: “יהונתן נפטר מהעולם ולא השאיר אחריו ילד משלו שימשיך אותו. אבל היום יותר מתמיד אני מבינה ויודעת שליהונתן יש אלפי ילדים, שניצלים בזכות צוואתו. אלו הם ילדיו שלו, שזוכים כאן לחיים בריאים ומוגנים, ולפנינה המדהימה נוספים עוד מעגלי נכדים רבים“.
