בכ"ז בניסן ובה' באייר התמסדה מסורת רבת חשיבות בישראל, שתמציתה צמד המילים: שואה ותקומה. ואולם, הגיעה העת להסיר את הלוט מעל אלפיים שנות היסטוריה שהיו ברקע שתי הדרמות האמורות. בעוד גולת הכותרת של "ציוויליזציית השואה" הייתה שואת העם היהודי, שהתרחשה במלחמת העולם השנייה, גולת הכותרת של "ציוויליזציית התקומה" הייתה תקומת העם העברי במלחמת הקוממיות רבת ההוד והגבורה, על כל הסתעפויותיה במרי, בהעפלה, במרד ובמחתרת.
אלו לא דעות ואמונות אלא התרחשויות היסטוריות רבות תהפוכות, שהצד השווה שלהן הוא הולדתן של שתי ציוויליזציות. בט' באב בשנת 70 לספירה נולדה "ציוויליזציית השואה", היא מלכות אדום, שצבעה את קורותיה בצבע אדום. כל תוחלתה הייתה להפוך ל"ישראל האמיתי", Verus Israel, ולהכחיד את שם ישראל. רומא הפגאנית הייתה לקיסרות רומי הקדושה, ממלכת הצלב שקראה את קריאת הקרב "ירושלים אבודה", Hierosolyma est Perdita, הייתה ל"תנועת הפ־הפ", הרקונקוויסטה הייתה לאינקוויזיציה, הצלב היה לצלב הקרס, גזרות ת"ח־ת"ט היו לשואה בטרם שואה. "מורשת" ברורה עברה דרך הדריינוס קיסר לאפיפיור סילבסטר, דרך תומאס דה טורקמדה למרטין לותר, עמנואל קאנט ויוהאן וולפגנג פון גתה, שהניחו את השורשים התיאולוגיים, הפילוסופיים והתרבותיים של הרייך השלישי. והרשימה חלקית מאוד.
בילדותי בצרפת, מורי ההיסטוריה שלי הורו ש"העברית שפה מתה" ושהציוויליזציה העברית הייתה כלא הייתה: בספרי הלימוד פסקה של חמש שורות סיכמה את כל תולדותיה.
מנגד, באותו יום מר ונמהר של ט' באב שנת 70 נולדה גם "ציוויליזציית התקומה": הציפייה והשאיפה לעולם טוב יותר, ועמן נולדה התקווה. הנבואה העברית וקולותיה הקוראים לציון החלו להדהד באותו יום יותר מתמיד, והיו למקור של השראה ושל כיסופים: מברית בין הבתרים דרך נביאי ישראל, ריש לקיש, שמואל הנגיד, רבי יהודה הלוי, רש"י, רבי יחיאל מפריס, המהר"ם מרוטנברג, רמב"ן, דונה גרציה, האר"י שבחבורה, רבי אברהם אזולאי, עד להיינריך היינה, תאודור הרצל, מקס נורדאו, הרבנים קוק, מיכאל שרביט, יוסף גנאסיא וי"ל אשכנזי (מניטו). והרשימה חלקית מאוד.
שתי ציוויליזציות, המקיימות זה אלפיים שנה דיאלוג נואש ושיח חרשים. אין זה מפתיע ש"ציוויליזציית השואה" בתהליך של קריסה ו"ציוויליזציית התקומה" בתהליך של שגשוג – שכן בַּיחס לַאחר האולטימטיבי טמון מנגנון מהותי של הרס עצמי או של בקשת הטוב לעולם.
שתי ציוויליזציות מקבילות – האחת נדמית חזקה אבל צועדת אל תהומות, האחרת נדמית חלשה אך נוסקת אל לב לבה של הציוויליזציה האנושית.
