בבית הוריי היה ספר שאהבתי לקרוא בו מדי פעם. הספר נקרא "אוצר הבדיחה הפוליטית", ורוכזו בו מיטב הבדיחות של שנות ה-60. כיכבו בו דמויות כמו החבר סטלין או השר גלילי ואבא אבן ואפשר היה ללמוד ממנו לא מעט על הלך הרוח באותן שנים. אחת הבדיחות היחידות הזכורות לי תיארה את ראש הממשלה לוי אשכול שישב יחד עם שר הביטחון משה דיין ודנו בענייני ביטחון, בימים שלאחר מלחמת ששת הימים. פנה אשכול לדיין ושאל אותו "אז מה נעשה היום?" חכך דיין במצחו וענה: "אולי נכבוש את דמשק…". אשכול הנהן בראשו ותהה: "זה רעיון מצוין אבל מה נעשה אחרי הצהריים?"
את הבדיחה הזו אפשר להביא גם כדוגמה לאופוריה הגדולה שסיממה את ישראל שהופתעה שבע שנים מאוחר יותר במלחמת יום הכיפורים אבל בשבוע האחרון נדמה לי שעם כל הביקורת שמוטחת בישראל מבחוץ ומבפנים, העין הרעה, הקיטורים, ההלקאה העצמית ואפילו השנאה העצמית, לא היה הורג אותנו אם הייתה נדבקת בנו קצת אופוריה.
להבדיל מהמלחמות ההן, נדמה שכבר אין מלחמה שבה ישראל הכריזה "ניצחנו" בלי שיקפצו עליה מכל הכוונים, מימין ומשמאל, ויפטירו "עוד ניצחון כזה ואבדנו". ואני מדבר כמובן על הטוויטר.
יום לאחר הפסקת האש במקום רעש של נפילות באשקלון והפגזות חיל האוויר, חווינו רעש בלתי פוסק של קיטורים ותלונות שבעצם לא ניצחנו.
גם ימנים שרוצים שביבי כבר יילך, גם כאלה שבטוחים שצריך להפוך את עזה למגרש החלקה לרולרבליידס, גם כאלו שיש להם טענות צודקות והכי נכונות בעולם (עוד נגיע לזה) שוכחים לפעמים שימי צליחת תעלת סואץ או שחרור הכותל נגמרו. כבר אין תמונת ניצחון דרמטית ומכריעה. לפעמים להכות חזק, מהר אלגנטי ולחזור לעמדות זו גם אפשרות של ניצחון.
על פניו, בכל קנה מידה שתמדדו את המערכה בעזה, מבחינה צבאית טהורה, ישראל ניצחה. במספר ההרוגים, בחיסול מוקדי הכוח, הריסת מפקדות, פגיעה במטרות איכותיות. כל ניסיונות החמאס להרוויח נקודות במבצע צבאי שייתן מכה לצה"ל סוכלה. סוללות "כיפת ברזל" סיפקו תוצאות מעולות ואפשרו לקברניטים להמשיך ולתקוף שוב ושוב.
ועכשיו אפשר לשאול ובצדק: אם הניצחון שלנו כזה מרהיב למה אין לנו תחושת ניצחון? למה אנחנו עדיין חמוצים כאלה? אולי כי המערכה הזו, שהחלה בניסיון של חמאס לקבוע סדר יום בירושלים, בשייח' ג'ראח' ובהר הבית הסתיימה בתמונות האלה:
שוטרי ישראל מבוזים הבוקר בהר הבית בירושלים
תגידו, יש פה משטרה?
יש פה מפכל?
יש פה שר לבטחון פנים? @AmirOhana
יש פה ראש ממשלה? @netanyahu
זה לא מקובל עלינו
מייד לפתוח את ההר ליהודים
ולשבור את העצמות למי שמעז לבזות ככה שוטרים
תודה pic.twitter.com/BzP5A0J1mX— ינון מגל (@YinonMagal) May 21, 2021
— Shimrit Meir שמרית מאיר (@shimritmeir) May 21, 2021
תסתכלו על הערבים שמראים אצבע משולשת לתוך העיניים של השוטרים שמזיזים את המבט הצידה, אולי כדי להיות פחות מושפלים. עזבו את העובדה שאם נער גבעות היה עושה דבר כזה ליס"מניק באחת מגבעות השומרון הוא כבר היה מקופל על הקרקע, אזוק, עצור עד תום ההליכים ונחקר בימ"ר לחקירת פשעים לאומניים.
מה שבאמת מדהים בתמונות האלה הוא העובדה שהערבים, למרות הניצחון האדיר של צה"ל, למרות ההרס של המבנים והריגה של מאות מחבלי חמאס בטוחים שהם ניצחו. ואנחנו, למרות העוצמה האדירה הזו של צה"ל הולכים עם פרצוף חמוץ ומצייצים שיצאנו תיקו עם החמאס.
ופה, אני מודה, גם אני קצת חמוץ. כי משהו מקולקל בתודעה של העם שלנו. לפעמים יש תחושה, שאנחנו מפחדים מהניצחון וממשמעויותיו. אנחנו מפחדים לשנן לעצמנו שאנחנו צודקים. אנחנו מפחדים לעמוד על שלנו ולהיות גאים ביצירת הפאר שבנינו פה ב-73 שנות קיומה של המדינה. והנה מדגם מאוד קטן של ציוצים שמזכירים לנו שהניצחון בעזה הוא לגמרי ניצחון, אבל את מלחמת השחרור עדיין לא סיימנו:
"יהודים עופו מכאן, תראו מה נעשה לכם. הדם של היהודים ישטוף את רחוב יפו. חבל שלא גמרו אתכם בשואה. יהודים החוצה. כלבים יהודים" – אלו רק חלק מהדברים שהקריא עזרא הימן, נציג מכינת יפו, בעדויות של יהודים שחיים ביפו וסובלים מהצקות ואלימות של ערבים בעיר. לטענתו, "עוד לפני הפרעות" pic.twitter.com/V1aBWDJByq
— ערוץ כנסת (@KnessetT) May 26, 2021
יוגב מיארה שהותקף היום עם חבריו והוכה בסמוך לבית ספרו ב #עכו פונה כעת לבית החולים לאחר שחש כאבים בבטנו ונזקק לטיפול ותמיכה נפשית. מוקדם יותר שוחחתי איתו: "כשאני הולך לבית הספר אני מפחד. מפחד שיקרה משהו. כי כבר היו תקריות שערבים זרקו משהו. אני לא רואה משטרה פה". האזינו גם לאביו>> pic.twitter.com/madM8lOlAp
— יאיר קראוס (@yair_kraus) May 25, 2021
וזה לא רק ילדים:
אז עם כל הכבוד, ויש המון כבוד, לביצועים של צה"ל במבצע שומר החומות, ביותר מדי מקומות בארץ ילדים (וגם חיילים מסתבר) מפחדים ללכת לשחק בגן השעשועים רק בגלל שהם יהודים. וזו בעיה שעוד ארבע פלוגות של טנקי מרכבה סימן 4 ועוד 20 מטוסי F-15 חדישים לא יפתרו. כדי לנצח את מלחמת השחרור שלנו אנחנו נצטרך קודם כל להאמין שאנחנו צודקים ומתוך זה לפעול.
אפשר להתחיל למשל בשערורייה שפורסמה השבוע בכאן 11:
בהוראת היועמ"ש: שוטר שנטרל מחבל לפני כשש שנים ואף זכה בתעודת הוקרה על כך, נחקר במח"ש לפני שבועיים בחשד לגרימת מותו של המחבל. הפרסום של @moyshis #חדשותהערב pic.twitter.com/kSSkxn6bXy
— כאן חדשות (@kann_news) May 26, 2021
לפעמים צריך לצבוט את עצמך כדי להאמין שזו המציאות שאנחנו חיים בה: חשד. לגרימת. מותו. של. מחבל. תקראו את זה כמה פעמים כדי להבין עד כמה אבסורדי המצב פה.
ומאותה שנה בגזרה אחרת ברמת הגולן:
ובקרב הזה על התודעה שלנו ועל האמונה בצדקת דרכנו יש לא מעט שמעוניינים שנפסיד.
לכאורה, אבל באמת רק לכאורה, הארץ מעלה למודעות את מחיר המלחמה. במציאות, הארץ רוצה לפגום ולקלקל את האמונה שההפגזות בעזה היו מוצדקות וכל מה שמשתמע מכך. לפני הכול. צריך להגיד שהארץ לקח צד בתעמולה, וזה לא הצד של ישראל. ואחרי שאמרנו את זה אפשר להמשיך ולדון על מה שדנו בטוויטר:
הייתה סוגיה אחת שאליה התייחס גם מו"ל הארץ, עמוס שוקן:
בהתחלה שוקן עוד התגונן ותקף אפילו את מי שביקר את הארץ משמאל:
לחנן עמיאור התירוץ היה שונה. שימו לב: מגבלת נייר לעומת הניו-יורק טיימס.
מה שכמובן העלה את השאלה הבאה:
גם בדיגיטל לא היה מספיק נייר? pic.twitter.com/gw9F5i0v5u
— Avishai Ivri (@ivri99) May 27, 2021
ואחרי כל הוויכוחים גם זה הגיע:
אבל אל תתרגשו יותר מדי, כי כאמור, זה לא באמת העניין. העניין הוא שזו תעמולה פלסטינית במסווה של "עיתונות אמיצה".
ואי אפשר להאשים אותי שאני לא מאמין להם. כי בעתון הארץ ובשמאל בכלל, הערכים הנעלים כמו חופש הביטוי, זכויות הפרט והזכות לכבוד הוא משהו ששמור רק לבעלי הדעות הנכונות.
כי בהארץ יכולים לכתוב עוד אלף כתבות על דיכוי המזרחים או אפליה אבל הכתב אמיר אורן, עד 2017 הפרשן הצבאי של העיתון (היום בוואלה) יכול לספר בדיחה כזו:
"זה לא תפקיד למרים פרץ, קובי פרץ, דור פרץ ממכבי תל אביב, אפילו לא עמיר פרץ".
אמיר אורן בעושים פוליטיקה מדגים התנשאות אשכנזית מושלמת, לקול צחקוקיה של דפנה ליאל.
וואלה, אם עד עכשיו לא היה ממש אכפת לי מי יזכה במרוץ לנשיאות, עכשיו אני רוצה את מרים פרץ רק כדי לסתום לחבר'ה כאלה את הפה. pic.twitter.com/i9kPwpJAXq— Roni Eitan (@ronnyeps) May 25, 2021
ואתה יכול לרחם על אימהות שילדיהן נהרגו בעזה, ובנוסף לכתוב יומם וליל על תקרת הזכוכית של הנשים וזכויותיהן ועדיין לפרסם כותרת כזו:
ואתה יכול לכתוב על חופש העיתונות והחשיבות בהגנה על עצמאות העיתונאים ועדיין לא לצייץ כשאתה רואה את זה:
שוב: צווות ערוץ 20 מותקף בכיכר הבימה. @Riklin10
שמעון ריקלין מתקשר בשידור חי למשטרת ישראל. pic.twitter.com/YsqIYO1eIv— shlomit cohen?? (@c_shlomit) May 25, 2021
ואתה יכול למשל להיות מייסד החזית להגנת הדמוקרטיה (ויו”ר הנהלת מרצ) ועדיין לתמוך בסתימת פיות של אילה בן גביר שנחסמה בווטסאפ:
וכמובן להיות לוחם הדמוקרטיה וחופש הביטוי וההפגנות, אלדד יניב:
מעניין כמה פעמים הוא קרא להגיש תלונות על הסתה לטרור על האימאם של לוד באותה נחרצות על זה שאילה בן גביר הוצאה מקבוצות הווטסאפ של הילדים שלה בבי"ס:
אז עם כל הכבוד, ובמקרה הזה אין לי הרבה, אני לא מאמין להם.
משהו קטן וטוב
נסו להיזכר מתי הייתה הפעם הראשונה שהסבירו לכם מה זה אינטרנט או מה המשמעות של ה-@? השאלה הזו כמובן מיועדת לילדי שנות ה-80 ודרומה ולא לאלו שנולדו למציאות הזו.
קטע קצר מלפני 27 שנים מראה איך שלושה מגישים מכובדים מנסים להבין תוך כדי שידור את מה שהיה אז עוד רק רשת תקשורת בין קולג'ים בארה"ב.
An internet discussion 27 years ago:pic.twitter.com/EyTO88dHXD
— Jon Erlichman (@JonErlichman) May 24, 2021
