כל שנה, בפסח, אני מגלה את הבית שלי מחדש. איזה דבר מוזר זה בית. קירות. ורצפה. וריחות. ורעשים. ואנשים. בית. איזה דבר זה בית. ואיזה טירוף זה שבית הוא אורגניזם שמשתנה. הקירות זזים ומתקלפים. סדקים עדינים נוצרים. קורי עכביש נטווים. כתמים דהויים של קפה נפרשים על הספה. צירי הדלתות מתעייפים. החלונות מתלכלכים. המקרר משמיע פתאום זמזום חדש. ככה זה כשבית. זה מה שבית עושה. הוא חי. באיטיות מגושמת. ממלכתית ומגוננת. הוא חי. ואנחנו חיים בתוכו.
וכשמנקים את הבית, כשמנקים אותו כמו שצריך, פוגשים בו בכל קיומו. פוגשים אותו מחדש. פוגשים אותו, כמו בפעם הראשונה. זה מה שקורה לי כל שנה בפסח. אני מנקה. וכשאני מנקה אני מגלה את הבית שבו אני חי. וכשאני מגלה את הבית שבו אני חי, אני מגלה גם את עצמי. בקטע טוב. אבל גם בקטע רע.
הנה. השנה ניקיתי בפעם הראשונה בית שיש בו תינוקת. ניקיתי פירורים של מטרנה מהמגירות. סימנים של עגלת ילדים מהמרצפות. וכתמים של ידיים קטנטנות מהקיר של המטבח. זה נשמע אלמנטרי, אבל זה לא. כי בבית שבו אני גר יש תינוקת קטנה. פעם לא הייתה בו תינוקת חמודה. והיום יש. היא גרה כאן. איתי. כמה מרגש לחשוב על זה.
השנה גם הזזתי את הפסנתר בסלון, כדי לנקות את האבק הדחוס שתחתיו. זה לא טוב להזיז פסנתר. זה יכול להוציא אותו מכיוון. אבל פעם בשנה, בפסח, אני עושה את זה. וכשהזזתי את הפסנתר, ראיתי על הרצפה תמונה שלי ושל אבא שלי, רוקדים בחתונה שלי. אמא הביאה לי את התמונה הזאת כמה ימים אחרי שאבא שלי נפטר.
זאת באמת תמונה יפה. אנחנו רוקדים ביחד. ואנחנו אוהבים ושמחים ורגועים ומחובקים. שנינו מחייכים. המבט שלי מופנה לרצפה, והמבט של אבא שלי מופנה לאוויר. במין בהייה טובה כזאת. הרמתי את התמונה. היא הייתה מכוסה באבק. והמסגרת שלה הייתה שבורה. היא בטח נפלה בחרך הדק שבין הפסנתר לקיר, בלי ששמתי לב.
איך לא שמתי לב. איך יכול להיות שהתמונה היפה של אבא שלי נעלמה מהפסנתר, בלי שבכלל הרגשתי. כמה זמן היא שם למטה, בשאול האבק הרע. הנה, חשבתי לעצמי. גם זה קרה לי השנה. הנה. הפכתי ליתום ששוכח את אבא שלו. הנה. לא רק הבית השתנה. לא רק בו נוצרו סדקים עצובים. גם אני התחספסתי, החלדתי והתמלאתי באבק. וכמה מבאס הבית הזה. פעם גר כאן איש שהיה לו אבא. היום הילד הזה יתום. ודמות דיוקנו של אביו הולכת ומשתכחת מליבו. איזה עצוב.
בכל דור ודור, חייב אדם לראות את עצמו. זה הקטע של פסח. לכן אנחנו מנקים את הבית. כדי להבין, כדי לחקור, כדי לגלות, מה קרה בשנה הזאת. מה קרה בבית. מה קרה בלב התזזיתי של האנשים שחיים בו. זה הקטע של פסח. זה המסע שהניקיון הזה מאפשר. מסע השוואתי. אל מי שהייתי, ואל מי שאני עכשיו. מסע אל הגרף הטוב של החיים. ואל האנשים שמזיזים בו את השנתות.
זה הקטע של פסח. זו גם המהות של ליל הסדר. זה מה שהמסורת שלנו רוצה. היא רוצה להושיב את כל המשפחה ביחד. אחרי שכולם ניקו את הבתים שלהם. היא רוצה שכולם ישתו ארבע כוסות של יין. היא רוצה שכולם יימרחו על הכיסאות. שיהיה להם נוח. היא רוצה שהערב יימשך ויימשך. עד שכולם יהיו שיכורים. עד שהאנשים הקרובים ביותר בעולם יגלו את הסדקים החדשים שנוצרו בשנה שעברה. היא רוצה שהם יריבו. היא רוצה שהם יתחבקו. היא רוצה שהם יתפלשו זה בזה. עד שהם יפגשו זה את זה, כמו שצריך, עד הסוף, במלוא קיומם. וכשהם יפגשו זה את זה הם יפגשו גם את עצמם. ככה זה.
וזה מה שפסח רוצה, אם תשאלו אותי. הוא רוצה שננקה. שנקרצף. שנשב עם המשפחה ונשתכר. הוא רוצה שנחקור את המעטפות שבהן אנחנו מנהלים את החיים שלנו. הוא רוצה שנכיר את הבית שלנו לעומק. גם את הקירות. אבל גם את האנשים שחיים בו. הוא רוצה שנהיה עם האנשים שהכי קרובים אלינו. שנראה כמה אנחנו דומים להם. שנשנא ונאהב את מה שאנחנו רואים. כדי שנשנא ונאהב גם את עצמנו.
זאת התנועה של פסח. מהשגרה אל ההתחדשות. מהניקיון אל ההוויה. מהאלכוהול אל האהבה. זאת הכמיהה של פסח. לגעת בסדקים, בלכלוכים הקטנים, בזיכרונות המעיקים. בגעגועים ובשתיקות. לשאול שאלות. לרדת לרזולוציות. להתפלש בשינויים האיטיים והעצובים. להשלים איתם. לבכות אותם. לאהוב אותם. להשתחרר מהם, בלי לאבד אותם. זאת הדרך היחידה להיות בני חורין.
חג שמח.
