בסרטון שעלה אתמול (א') בכאן דיגיטל מופיע שאול אמסטרדמסקי ומסביר למה הכלכלה הישראלית לא תתמוטט בגלל שבועיים של מלחמה, אבל כן תתמוטט אם לא נאסוף את שברי הדו־קיום בין הציבור היהודי לציבור הערבי. בשתי הדקות הללו הוא עוסק בשאלה הכי גדולה שמרחפת מעלינו בימים האחרונים: כיצד נשקם את האמון שנבנה צעד אחרי צעד במשך שנים רבות והתרסק בבת אחת?
הפרשן הכלכלי מספר שהוא ביקר בשבוע האחרון בלוד, והבין שהמשמעות של דו־קיום היא לא "לקנות חומוס מערבים", או "לתת לערבים לבנות בית של יהודים", אלא ההפנמה שיש כאן מדינה אחת בעלת רוב יהודי ומיעוט גדול של ערבים (20 אחוז מהאוכלוסייה) שהוא בעל זכויות מלאות, "כאלו שלא מותנות ב'האם אתם אוהבים את מדינת ישראל או לא', 'האם אתם נחמדים או לא'". אמסטרדמסקי מסביר ששוויון זכויות כזה יוביל לשוויון הזדמנויות, וזה יביא לכך שהכלכלה שלנו לא תקרוס.
הרעיון הכללי נשמע נכון וחשוב. אבל האידיליה שמתוארת היא בדיוק מה שקרה עד לפני כמה שבועות בלוד: הערבים שחיים שם אכן מקבלים זכויות מלאות ושוות. גם אלה ש"לא מתנהגים יפה". הם משלמים את אותם המיסים ומקבלים את אותן ההטבות בדיוק כמו התושבים היהודים, שאגב מקבלים את נוכחותם בעיר כעובדה וחיים איתם ולצידם שנים רבות ביחסים טובים. והנה הגיעו פרעות איומות והוכיחו ששוויון כזה, למרות שהוא הדבר הנכון, לא בהכרח מבטיח דו־קיום ושלום.
בהמשך הסרטון טוען אמסטרדמסקי שבמפירי חוק (לא משנה מאיזה צד) "צריך לטפל כמו במפירי חוק", אבל פה בדיוק קבור הכלב. הבעיה שהתפוצצה לנו בפנים בשבועות האחרונים היא לא רק עם "מפירי החוק". הבעיה היא שחלק מאזרחיה הערבים של המדינה לא מוכנים להשלים עם ההגדרה "מדינה יהודית". התפיסה האסלאמיסטית שלהם גורמת להם לחוש שותפות גורל עם מחבלי חמאס בעזה ולזעוק ברחובות המדינה היהודית "ברוח בדם נפדה אותך פלסטין".
אותה תפיסה גרמה להם לרצוח אדם בלינץ', להכות באכזריות עוברי אורח רק בשל יהדותם, לשרוף מכוניות ובתי כנסת, לבזוז בתים ובעיקר להטיל אימה על השכנים שלהם מהדירה ממול. שוויון זכויות הוא אכן מרכיב קריטי במדינה דמוקרטית, אבל הפנמה של אזרחי המדינה את ערכיה והיסודות עליהם היא מושתת – חשובים לא פחות.
