הפרעות שהתחוללו בערים המעורבות העלו באש לא רק מכוניות ובתי כנסת, אלא במידה רבה גם את חלומות החיים המשותפים והדו־קיום היהודי־ערבי. הפעם הקודמת שבה חווינו היקף כזה של מהומות, הייתה באוקטובר 2000. גם אז הצטרפו ערביי ישראל, בעיקר באזור הגליל וּואדי ערה, אל האינתיפאדה השנייה שהחלו הפלסטינים ביהודה ושומרון. אך בשונה מהמציאות הנוכחית, המהומות ההן דוכאו ביד קשה על ידי משטרת ישראל, כולל ירי כדורי גומי ואף אש חיה, שהוביל למותם של 12 אזרחים ערבים.
אותם אירועים יצרו שורה של שינויים והותירו רושם עמוק על כל הצדדים: יהודי הגליל הפסיקו לקנות ולצרוך ביישובים הערביים וחדלו לנסוע דרך ואדי־ערה; ערביי הגליל מצידם הסתגרו יותר ביישוביהם, ויחסיהם הכלכליים עם היהודים חדלו כמעט לחלוטין; משטרת ישראל התמודדה עם הביקורת החריפה של ועדת אור, מח"ש פתחה בחקירות נגד הקצינים המעורבים, והפוליטיקאים התנערו מהפיקוד המשטרתי הבכיר. מאז למדה המשטרה שלא לדכא מהומות באמצעים קשים גם כאשר הדבר נדרש, ולא לקחת סיכונים אישיים.
ואדי ערה היה אזור ערבי מובהק, והאזרחים היהודים נטשו אותו בלי להביט לאחור, מגמה שגברה עם סלילתם של מחלפים וכבישים שעקפו את הוואדי. אבל התקוממות רבתי של ערביי ישראל שהמוקד שלה איננו בכפרים וביישובים הערביים, אלא בערים המעורבות ונגד שכניהם ומעסיקיהם, היא סיפור אחר לחלוטין. בערים האלה מקווים עכשיו שגורלן לא יהא כגורל ואדי־ערה, אבל חוששים מאוד מהשלכות הימים האחרונים.
במסגרת השיח על גורמי הפרעות, שמענו שוב את הדיבורים על "העוני וההזנחה" במגזר הערבי. זהו נרטיב מרקסיסטי קלאסי, שרואה במצוקה כלכלית ובמעמד חברתי את חזות הכול. על פי התפיסה הזו, אלימות היא תמיד תוצר של נסיבות כלכליות, ובלעדיהן היה המזרח התיכון כולו אי של שלווה ורוגע. דוברי הגישה הזו מוזמנים להסביר מדוע הקשיים הכלכליים מתפרצים בכל פעם בדיוק לאחר שמנהיגי דת מדברים על חילול כבודו של מסגד אל־אקצה, או בעת מערכה צבאית בעזה. ברור שמעבר לממד הכלכלי, האלימות יונקת גם משורשים דתיים, לאומיים ותרבותיים.
החלום ושברו
עכו, עיר מעורבת ואחד ממוקדי הפרעות כעת, הייתה עד לפני שני עשורים עיר מוזנחת ומוכת אבטלה, שתושביה המבוססים עזבו אותה ותיירים מיעטו לבקר בה. לעיר הנמל העתיקה והיפהפייה, היו כל הנתונים להפוך לפנינה תיירותית. בזכות המגזר העסקי שזיהה את הפוטנציאל, התרחשה בה תנופת פיתוח מרשימה. בסוף 2019 נרשם בה שיא שנתי של כמעט שני מיליון מבקרים. מלונות ויחידות אירוח, גלריות אומנות ומסעדות יוקרה, נפתחו בזה אחר זה והעניקו פרנסה לתושבי העיר מכל המגזרים. מחירי הנדל"ן וחדרי המלון עלו, ביטוי מובהק לנסיקה כלכלית המבוססת על תיירות.
דני ארמה, מנהל אגף התיירות והפרויקטים בחברה הכלכלית של עכו, מתאר כיצד התרחש הזינוק: "שורה של יזמים פרטיים שזיהו הזדמנות נכנסו לעיר העתיקה. תוך עשור הגענו ל־100 יחידות אירוח בתוך העיר העתיקה, כשעוד כמה פרויקטים גדולים של מלונות בוטיק במבנים עתיקים נמצאים בביצוע. העיר קפצה מדרגה בצורה מטורפת. עכו הייתה דוגמה מבחינת דו־קיום ושיתוף פעולה".
מבחינת בעלי העסקים בעכו, קו השבר לא היה מול הפורעים הערבים אלא מול המשטרה, שלא נכנסה כלל אל העיר העתיקה כדי להגן על הרכוש והנכסים
לאחר שנת הקורונה, שפגעה בעיקר בתחום התיירות, קיוו בעכו ש־2021 תהיה שנת ההתאוששות. ואכן, השנה הנוכחית התחילה יפה עם תפוסה כמעט מלאה במלונות, אף שתיירות החוץ יבשה כמעט לחלוטין. אבל אז הגיעו המהומות. הסוויטות היפות וגלריות האומנות נשרפו עד עפר, וחנויות בבעלות יהודית נבזזו והוצתו. "פתאום ראינו את כל מה שבנינו במשך 15 שנים מתפורר בן־לילה", אומר ארמה. "את המבנים שנשרפו ונבזזו נבנה מחדש ונחזיר לקדמותם, נבנה הכל וכמובן טוב יותר. ראש העיר שמעון לנקרי דוחף ותומך. לבנות מחדש את האמון זו כבר בעיה גדולה יותר. אני מקווה שנצליח. היזמים הם חוד החנית בתוך הסיפור הזה".
אחד היזמים שנטלו חלק בסיפור ההצלחה של עכו הוא מאיר דודסון, הבעלים של מלון "עכותיקה" עם כ־20 יחידות דיור בעיר. כעת, חלקן הגדול עלו באש במהומות. "בטווח הקצר אין מה לדבר על הפעלת העסק", אמר לנו דודסון. "אני מניח שייקח לנו בין חודש לשלושה חודשים להחזיר את המלון לפעילות, אבל אני לא יודע אם אנשים יבואו. עד לפני שבוע עכו הייתה אחד הלהיטים הגדולים בארץ מבחינת השקעות: נבנו עוד ועוד חדרי אירוח, אטרקציות גורמה, עתיקות, מוזיאונים. אנשים הגיעו מכל הארץ, ולפני הקורונה הייתה גם תיירות חוץ ענפה. גם בין הסגרים הייתה תפוסה גבוהה".
השאלה הגדולה שאיש אינו יכול לענות עליה כעת, היא כמה זמן ייקח לישראלים לחוש שוב ביטחון לטייל ולנפוש בעיר מעורבת. כפי שאומר ארמה, תחושת ביטחון ואמון היא עניין חמקמק ומורכב הרבה יותר לשיקום ממבני אבן ממשיים. מבחינת בעלי העסקים, קו השבר לא היה מול הפורעים הערבים אלא מול המשטרה ורשויות השלטון, שלא מילאו את משימתן ולא נכנסו כלל אל העיר העתיקה כדי להגן על הרכוש והנכסים, אלא במקרה של סכנת חיים.
"המשטרה פשוט נעדרה, כיבוי אש לא הגיעו, נקודה", מאשים דודסון. "הם נכשלו בכל הפרמטרים, החל מההיבט המודיעיני, כשלא ידעו לצפות את האירוע, המשך בהיערכות מבצעית ומספרית שלא נתנה מענה להיקף של המהומות, וכלה ביום האירוע עצמו, כשפשוט עמדו מנגד. שרפו ובזזו את העסקים והבתים שלנו, אבל את המשטרה לא עניין שום דבר. התפקיד של המשטרה זה לשמור על האזרחים, אבל הם החליטו לא להיכנס לעיר העתיקה. לא מדברים פה על סג'עייה אלא על שכונה נורמטיבית במדינת ישראל, איך יכול להיות שהמשטרה לא מתערבת? גם אחרי שנסיים לבנות מחדש, אני לא בטוח שאני מוכן לפתוח עד שאקבל תוכנית סדורה לביטחון שלנו ושל האורחים".
לדברי דודסון, הם ביקשו להביא מאבטחים פרטיים אך המשטרה לא אפשרה להכניס אותם לעיר העתיקה. באחד המקרים התעורר צורך להביא מהנדס של העירייה, לאחר שדירה נשרפה והיה חשש שהמבנה כולו יתמוטט. המשטרה לא הייתה מוכנה לאבטח את כניסת המהנדס למתחם, אך סירבה גם שהעירייה תביא אבטחה פרטית.
אמון, ביטחון וּודאות הם מרכיבים קריטיים לצמיחה כלכלית ולשגשוג עסקי. אם בעל עסק יודע שבשעת חירום הוא יחייג 100 ואיש לא יבוא, הוא לא יקים עסק באזורי סיכון. במציאות של הפקרות משטרתית, יזמים לא ירצו להשקיע ותיירים לא ירצו להגיע.
חובתה הבסיסית של המדינה
במרחק אווירי של 110 קילומטרים מעכו ניצבת העיר לוד, שהמהומות בה היו החמורות ביותר בתוך ישראל. בין עיר החוף הצפונית לעיר שבשפלה מחברים קווי דמיון לא מעטים, אך קיים גם שוני רב. גם לוד היא עיר עתיקה מאוד עם היסטוריה ענפה וחשיבות דתית ותרבותית, אבל בשונה מהשגשוג המרשים שהתרחש בעכו, לוד היא עיר שהוזנחה והופקרה לאלימות, סמים ופשע. מתחילת שנות התשעים היא סבלה מאובדן תושבים, במיוחד החזקים והמבוססים, שהיגרו ליישובים שכנים. העיר עברה משבר מוניציפלי ארוך, ובמשך עשור נוהלה על ידי ועדות קרואות. רק בשנת 2013 נבחר לראשות העיר יאיר רביבו, והוא החל בשיקומה.
ברמת־אשכול, השכונה שבה התרחשו כעת הפרעות הקשות ביותר ושמשפחות חולצו ממנה תחת איום ממשי על חייהן, הושקעו בשבע השנים האחרונות כ־50 מיליון שקלים. כשהפורעים תקפו, שרפו ובזזו, הם השחיתו גם משאבים בשווי עשרות מיליוני שקלים מקופת העיר והמדינה, שהושקעו במרחב הציבורי ובמבני ציבור, וכמובן גם הון עתק מרכוש פרטי.
אחד האנשים שמכירים היטב את שתי הערים הוא בן מיוסט, כיום מנכ"ל החברה הכלכלית של לוד, ובתפקידו הקודם מנכ"ל החברה הכלכלית של עכו. אנו משוחחים תחילה על זירת פעילותו הנוכחית, והוא מתאר את ההשקעה הרבה בעיר העתיקה של לוד. "הכול היה נראה כמו אדמת בור. בניינים מוזנחים, מדרגות שבורות", מספר מיוסט. "השקענו 50 מיליון שקלים רק בשכונת רמת־אשכול לבדה, ועוד הרבה מאוד כסף בשכונות אחרות, בעיקר במרחב הציבורי. חידשנו את שוק רמלה־לוד, שדרגנו את הרחבה העירונית, עשינו עבודות תשתית בחאן, שימורי מבנים. גילינו תשתיות ביוב ומים מימי המנדט, שמהקמת המדינה לא נגעו בהן. לא נשאר הרבה מלוד ההיסטורית, אבל מה שיש אנחנו פועלים לשמר ולטפל".
בניגוד לנרטיב המצוקה הכלכלית, מיוסט סבור שהפרעות קרו דווקא בעקבות התהליכים החיוביים בעיר, שאולי לא היו נוחים לגורמים מסוימים שהעדיפו להשאיר אותה בהזנחתה. גם בעיניו הבעיה העיקרית היא חוסר התפקוד של המשטרה והיעדר המענה לתושבים במצוקה. אבל הבעיה הזו, הוא אומר, לא התחילה עכשיו אלא שנים רבות לאחור, למשל בהתעלמות מכמויות הנשק הבלתי־חוקי במגזר הערבי. "יש יותר מדי אנשים בלוד שלא רואים את החוק כרלוונטי עבורם. עבריינים שלא נענשים על עבריינותם, יכולים להשתולל ואף אחד לא יבוא. אין נורמות ואין גבולות, אז ברור שבאיזשהו שלב תהיה הסלמה".
כמו בעכו כך בלוד, ההשלכות ארוכות הטווח יהיו הרסניות לכלכלה המקומית. בלוד, שלעומת עכו מצויה בשלב מוקדם יותר בתהליך השיקום הממושך, ההשלכות עלולות להיות קשות אף יותר. "בחודשים הקרובים ליזמים יהיו ספקות גדולים יותר, ויהיה קשה להביא אותם יותר ממה שהיה עד עכשיו", אומר מיוסט. "אם עד עכשיו היה קשה להביא קבלנים לתוך שכונות מגורים בגלל התנגדות האוכלוסייה המקומית שלא היה לה טיפול משטרתי, משום שבמשטרה העדיפו בשיטתיות לנסות להגיע להבנות במקום להתמודד בנחישות, עכשיו בכלל לא ברור מי ירצה לבוא. אם המשטרה לא מגבה את קבלני העירייה ולא מטפלת בפרוטקשן, אז בוודאי שגם לא בעניין הנשק".
ובכל זאת, מיוסט מביע גם אופטימיות. אולי דווקא המהומות, הוא מקווה, שהציפו לראשונה את בעיותיה של לוד לתודעה הלאומית, יקדמו תהליך של שינוי. "פתאום מדברים על הון שחור, מדברים על בעיית הנשק ועל איסוף נשקים, מדברים על הצורך ביותר כוח אש ושיטור, יש מעורבות של השב"כ", הוא אומר.
בתפקידו הקודם, בעכו, מיוסט ראה מקרוב את הפרעות בעיר בשנת 2008. לדבריו, שנתיים אחר כך העיר כבר הצליחה להתאושש, בזכות ההתעקשות להמשיך בפיתוח העיר. בעיריית לוד סבורים כעת שיוכלו לשחזר את ההצלחה של עכו, ושגם את לוד יהיה אפשר לשקם בפרק זמן לא ארוך. אבל כל אלה מתחילים ונגמרים באמון ובביטחון שרק המדינה יכולה לספק. זוהי חובתה הבסיסית ביותר, ולמרבה הצער היא רשמה בתחום הזה כישלון חרוץ.
מוראה של מלכות
הערים המעורבות הן המקרה החריג, לא הנורמה, אבל קשה שלא לראות בהן משל לקיום הישראלי כולו. הרוב המוחלט של הערים בישראל הן הומוגניות; יהודיות כמעט לחלוטין או ערביות כמעט לחלוטין. רשימת הערים המעורבות – אלה שיש בהן אוכלוסייה ערבית הגדולה מ־10 אחוזים – קצרה וכוללת את לוד, רמלה, עכו, תל־אביב־יפו, מעלות־תרשיחא ונצרת־עילית (כיום נוף־הגליל). חיפה וירושלים גם הן ערים מעורבות, אבל בחיפה רק כעשרה אחוזים מהתושבים הם ערבים, ובירושלים הצד הערבי והצד היהודי חוברו להם יחדיו, אך אינם באמת "מעורבים".
החיים המשותפים בערים אלה הם קודם כול מציאות יומיומית, ורק אחר כך אידיאולוגיה. יהודים וערבים חיים זה לצד זה במציאות שעלולה להתלקח, כפי שכבר קרה בעבר ושוב כעת. על פי בנק ישראל, בעשורים האחרונים נרשמה הגירה של ערבים אל ערים יהודיות ומעורבות, מסיבות מעשיות ולא אידיאולוגיות: בהן מצוקת הדיור ביישובים הערביים, רצון בשיפור איכות החיים, והתפרקות המבנה החמולתי. אבל החיים המשותפים אפשריים רק כשיש גבולות מוגנים היטב, אחרת, כפי שקבעו קדמונינו, אלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו.
דו"ח מבקר המדינה שפורסם בימים האחרונים ובדק את התמודדותה של משטרת ישראל עם החזקת אמצעי לחימה לא חוקיים ואירועי ירי ביישובי החברה הערבית וביישובים המעורבים, גילה נתונים עגומים. בשנים האחרונות נראתה עלייה עקבית ומתמשכת בשיעור הפשיעה בחברה הערבית, "על אף הזרקור שהפנו המשרד לביטחון פנים והמשטרה לתחום זה", על פי המבקר. בשנת 2018 הייתה עלייה של 19 אחוזים במקרי הירי, ובשנת 2019 עלייה של 8 אחוזים ושיא של כ־9,200 אירועי ירי בשנה. גם במספר הנפגעים מעבירות נגד אדם וגופו הייתה עלייה של יותר מ־10% בשנים 2017־2019 עד לשיא של כ־15,100 נפגעים.
הפעולות המינוריות שביצעה המשטרה, לא ממש השפיעו על כמות הנשק הבלתי־חוקי. בשנת 2017 אספה המשטרה 15 כלי נשק ביישובי החברה הערבית, ובשנת 2019 המספר הזה עמד על 19 כלי נשק בלבד. הגבול הירדני המשיך להיות פתוח להברחת נשק, וכך גם המעברים מאיו"ש. מי שהתעלם מקיומם של כלי הנשק הללו, פגש אותם בסופו של דבר כשהם מכוונים כלפיו.
ממשטרת ישראל נמסר בתגובה: "בעקבות ריבוי האירועים בעיר עכו, נערכה המשטרה ותגברה את כוחותיה במטרה להגן על שגרת חייהם של התושבים. במצב של ריבוי אירועים בטווח זמנים קצר, התעדוף שניתן הוא לאירועים מסכני חיים. עשרות אזרחים חולצו בימים האחרונים מאירועי הצתה על ידי שוטרים, לוחמי אש ואזרחים ובכך הצילו חיים. עד כה נעצרו במחוז חוף בשיתוף שב"כ למעלה מ־480 חשודים באירועי יידוי אבנים, הצתות, ונדליזם, החזקת כלי תקיפה, ירי זיקוקים, תקיפות שוטרים ועוד".
בנוגע לאירועים בלוד נמסר: "בעקבות עשרות רבות של אירועי התפרעויות בעיר לוד, הוחלט לעבות באופן משמעותי את כוחות המשטרה בעיר ובערים מעורבות, תוך הכרזה על 'מצב חירום מיוחד', המקנה לכוחות חופש פעולה רחב. כוחות המשטרה פועלים במקביל לפעילות בזירות הרבות של נפילות הטילים, תוך שהם מטפלים בכל אירוע או פנייה שמתקבלת במוקד 100. משטרת ישראל תמשיך לטפל בכל אירוע במקצועיות, ותשתמש בכל האמצעים העומדים לרשותה כדי להגן על שלום הציבור".
