במאמר שפרסם ח"כ רועי פולקמן במוסף 'שבת' לפני כשבוע נכתב הקטע הבא: "כאשר מצאתי את עצמי נותן הרצאה בסוגיות כלכלה וחברה בפני אחד ממוסדות הדגל של הציונות הדתית, ישיבת 'מקור חיים', לא הופתעתי מהשיח אצל בני ה־17. שאלות כמו 'למה המדינה צריכה להשקיע משאבים בהורדת מחירי דיור באזור גוש דן? מי שאין לו כסף לגור במרכז, שיגור בשדרות'. או 'למה שלא נמיין תלמידים לכיתה? תלמידים חלשים יורידו את הרמה ויפגעו בתלמידים החזקים'. מובן שהנערים הצהירו שהם בעד צדקה וחסד ועזרה לחלשים, אבל לא הפסיקו לתהות למה על חשבונם. אף שצפיתי את הלך הרוחות הכללי, נדהמתי מהשאלה הישירה לקראת סוף ההרצאה, בתום שעה של שיחה על צמצום פערים: 'אז מה בעצם רע בפערים חברתיים?' שאל אחד הבחורים".
אודה שמאז שקראתי את הקטע הזה הוא לא עוזב אותי. יכול להיות שהכיתה הזו שפולקמן ביקר בה היא לא מדגם מייצג, וייתכן שהנערים לא הובנו כראוי וייתכן אף שהם אתגרו את פולקמן בשאלות קשות באופן מכוון כדי לקבל תשובות וכן הלאה. אבל כרגע אקח את דבריו של פולקמן כפשוטם. תגובות של התלמידים ב'מקור חיים' מבטאות התנשאות ואליטיזם.
ביום ראשון העלתה לירון בן־דריים פוסט כואב על אחותה שמנסה להתקבל לאולפנה ולא התקבלה כבר לארבע אולפנות. וכך היא כתבה: "ומה כל כך לא בסדר אצלי, ששום ראש אולפנה לא חושב שאני מספיק טובה בשביל האולפנה שלו? אני לא יודעת מה בדיוק הם רואים כשהם מביטים בי, אבל ברור מה הם לא רואים: הם לא רואים את הטוב האמיתי שלי, שלא יכול לצאת החוצה בכמה דקות של שאלות ובכמה דפים של שאלון. הם לא רואים את הכאב והדמעות שאני בולעת, הם לא רואים את הלב השותת דם, זרם של דם שהולך ומתגבר עם כל תשובה שלילית. אני יודעת שכמוני יש עוד עשרות רבות של בנים ובנות, ונהר של דם ודמעות זורם מכולנו בסתר בימים האלה. אני יודעת שבסוף כל אחד מאיתנו ימצא את המקום שבאמת יהיה לו טוב בו, אבל את הצלקות שאתם, ראשי האולפנות והישיבות, גורמים לנו בדרך הזו, אף אחד לא יוכל למחוק. כדאי שתחשבו על זה בפעם הבאה שאתם אומרים לילד או לילדה – 'לא בבית ספרנו'".
אם קוראים את רועי ולירון ביחד, מבינים שיש קשר בין הדברים. החבר'ה בישיבה שלא מבינים למה לא לסנן תלמידים לכיתה שלהם שואבים את השיח שלהם מתוך הלך הרוח שהם מתחנכים לאורו. הלך רוח שמגדיר להם שהם בפנים, וקובע מי אלו שמחוץ לגבולות הגזרה; מי הקצפת של המילקי ומי נשאר בממלכת השוקולד; שמסביר להם שהם טובים יותר ומטפטף להם טיפות של אטימות ושל חרדה מכך שמתן מקום לחלשים יבוא על חשבונם.
הרבה דיו נשפך לאחרונה על כך שהציונות הדתית הופכת לאליטה, או לפחות מייחלת להפוך לכזו. התהליך הזה מעורר שאלות. האם הציונות הדתית תהפוך לאליטה בגלל סולם הערכים שלאורו היא חיה (עם, תורה וארץ ישראל), ובגלל ההתברגות בצמרת הצבא התקשורת והמשפט? או האם הדרך להפוך לאליטה היא ישיבה מסביב למדורת השבט שהכניסה אליה היא למוזמנים בלבד? האם הדרך להפוך לאליטה של העם היא להיפטר מאנשים מתוך המגזר שעשויים להצטייר כלא אליטיסטים? רוצים להתקבל ליישוב – עברו דרך ועדת קבלה. רוצים להתקבל לבית ספר – עברו דרך מערכת סינון קפדנית. מי שיעבור את הסינון יהיה האליטה.
כל כך הרבה מלינים על שכר הלימוד בישיבות ובאולפנות, ולבתי הספר תמיד יש הסברים לתשלומים הכבדים: אנחנו מעניקים יותר שעות, מעמיקים את הלימוד התורני ומעניקים חינוך איכותי. מתחת להסברים המנומקים, התשלומים גם הם מערכת סינון.
מי שלא נוח לו עם מערכות הסינון, כדאי שיקום ויעשה מעשה. המעשה יכול להתחיל ממערכת החינוך. סולדים מאליטיזם? שלחו את הילדים שלכם לתיכון עירוני, גם אם הם התקבלו כבר לאולפנות ולישיבות הטובות ביותר. דווקא אם הם התקבלו כבר. מרדו במערכות המסננות, מרדו בגודל החורים של המסננת, שהופכת ממסננת של פסטה למסננת של קמח. מרדו בתשלומי ההורים. אל תפחדו, הילדים שלכם לא יצאו ערסים. תפחדו מכך שהם יצאו אליטיסטים.
