את רוב לילות הסדר של שנות ילדותי העברתי בעין־הנצי"ב, הקיבוץ של סבתא שלי, בעמק בית־שאן. יש לי הרבה זיכרונות, חמוצים ומתוקים, מהחגים הארוכים הללו. אני זוכר את התפילות היפות. את הסעודות התפלות. את הספרים המופלאים שקראתי, במשך שעות, בחדר הביטחון האפלולי. ואת טיולי הצהריים המהבילים שעשינו לרפת הרחוקה ולמעיין המרהיב הסמוך אליה. אבל יותר מהכול, אני זוכר את קרם השוקולד האגדי של חדר האוכל של הקיבוץ. שהיה מחריד ומופלא ומתוק ועצוב וסמיך וספוגי ואוורירי ורך.
איזה קרם שוקולד זה היה. יא אללה. איזה קרם זה היה. כל שנה, כמה ימים לפני חג הפסח, היו מתחילים למכור אותו במרכולית של הקיבוץ. בקופסאות פלסטיק גדולות. וההמון המתגעגע היה צובא על הדלתות, ומחסל את הממרח הטוב, ברגע אחד. סבתא נפטרה באלפיים ושמונה. כמה ימים אחרי שאובמה נבחר לנשיאות. אבל גם אחרי מותה, לא ויתרנו על הקרם של הקיבוץ. אמא הייתה מתקשרת לחברים, מבררת מי מגיע לעשות את החג בירושלים, ומארגנת משלוחי ענק של הקרם הטוב. ובאמת, כמה ימים לפני ליל הסדר, הקופסאות החומות היו גודשות את המקרר. והחך התפל היה מתמלא ברוק כיסופים.
וכשהחג היה נכנס. בבוקר שאחרי ליל הסדר. הייתי פותח את המקרר, מוציא ממנו קופסה קרירה של קרם אוורירי, מורח על חצי מצה שכבה נדיבה וסמיכה, ומכניס את זבד הקיבוץ לפי. איזה רגע זה היה. הקרם היה מתפוצץ לי בפה. מתוק ונימוח. קריר וייני. פשוט, חלמוני, וגדוש בנוסטלגיה. בדרך כלל אני אוכל מהר. אבל את הקרם הראשון שהייתי מביא אל קרבי בכל שנה אכלתי לאט ובסבלנות. הטעמים הטובים והגעגועים הגדושים עטפו אותי. נזכרתי בסבתא שלי. בקיבוץ שלה. ובילד שהייתי. והיה לי טוב בפה.
את פסח אלפיים ועשר סגרתי בצבא. בבסיס עלוב ומוזנח שנקרא תבץ. בחום העייף של בקעת הירדן. הייתי אז מפקד מחלקה צעיר וכושל, שחצי מחייליו נפקדו. הגדוד היה אז באימון, וכל החיילים כולם, יצאו הביתה לחגוג את ליל הסדר עם משפחתם. כולם יצאו לחג. חוץ ממני. כי המג"ד המרושע שלי שפט אותי, וריתק אותי לבסיס, לליל הסדר ולשבועיים שאחריו.
כמה כעס יש בי על המג"ד הזה. כמה אני שונא אותו. אני רק חושב עליו, והוורידים שלי במצח מתפקעים. אבל זה לא מה שחשוב. מה שחשוב זה שבערב החג, ישבתי בחדר שלי ובכיתי. בכי פשוט ושקט ומובס. בכי של קצין שקיבל ריתוק. בכי של מי שהצבא חנק לו את הנשמה. ואחרי שבכיתי עברתי על כל אנשי הקשר במירס שהיה לי, והתקשרתי לכל מי שאני רק יכול. כי הייתי לבד. והיה לי זמן. והתגעגעתי.
ובין כל השיחות שעשיתי, התקשרתי גם למשפחת אלכסנדר, לגיל ולאסתר, שאימצו אותי כשלמדתי בישיבה במעלה־גלבוע. בכל ערב שבת הייתי מגיע אליהם לארוחה. וביחד היינו יושבים, אוכלים אוכל טעים, ומעלים זיכרונות מקיבוץ עין־הנצי"ב. פעם הם גרו שם. לפני שהם עלו לגלבוע. כשדיברנו בטלפון הם סיפרו לי שכל המשפחה אצלם בחג. ושהם עכשיו בבלגנים וארגונים. כמה חבל. אם הם היו יודעים שאני סוגר שבת בתבץ הם היו באים לבקר אותי. לא נורא, אמרתי בקול חנוק מדמעות. שטויות. הכול בסדר. שיהיה חג שמח.
שעתיים אחר כך הם הגיעו לש.ג. של הבסיס. אני זוכר את הרגע הזה בבהירות. אני רק מדמיין את הרכב שלהם מחוץ לשער הבסיס הנידח, והלב שלי מתרחב ונרפה. גיל היה מתוק וסבלני וצרפתי. ואסתר הייתה קטנטנה ונעימה ומחבקת. הם שניהם היו חמודים וסבלניים. ואני הייתי שבור לב ומאושר. כי אני לא לבד. מישהו הגיע לבקר אותי. הם נשארו איתי חצי שעה בערך. ישבנו מחוץ לבסיס, ליד מאהל בדואי. אכלנו חטיפים טעימים. ודיברנו. אני לא זוכר על מה.
ואז, רגע לפני שהם הלכו לדרכם, אסתר שלפה מהצידנית שלה קופסת פלסטיק קטנה וחומה. עם קרם אוורירי וספוגי ומופלא. זיהיתי אותה מיד. זו הרי קופסה שאי אפשר לטעות בה. זה היה הקרם של עין־הנצי"ב. כמה שמחתי בו. כמה שמחתי בקרם הטוב. חיבקתי את אסתר וגיל. נפרדתי מהם לשלום. בעיניים שלי עמדו שוב הדמעות.
השמש האביבית שקעה במערב. החג נכנס לתוקפו. הבסיס היה נטוש ושקט. כל מיני חיילים שבורי לב ומרותקים שסגרו איתי את החג הסתובבו בו, משועממים ועצובים, ועישנו סיגריות ברצף. אבל אני הייתי שמח ונינוח. קרם ילדותי היה איתי. סמיך ועשיר מתמיד.
ליל הסדר היה מביש, עגום ומתלהם. והחג היה זוועה אחת גדולה. ניסיתי לקרוא ספרים בחדר השקט אבל לא הצלחתי להתרכז בכלום. פעם בכמה שעות, שלפתי את קופסת הקרם המופלאה, תחבתי בה פיסות של מצה, נשנשתי את הקרם הדוחה והמרהיב, והתמלאתי ברגש נינוח, אופטימי, שקט וחם.
ומאז ועד היום, בכל ערב פסח, אני נזכר בגיל ואסתר אלכסנדר, ובכמה שהם נפלאים ומתוקים וטובים. אני נזכר גם בכל החיילים המסכנים שעומדים עכשיו בעמדות שמירה מלוכלכות, ומתגעגעים. ואני מתגעגע לקרם השוקולד הנשגב של עין־הנצי"ב, שאין בי מילים לתאר את הודו ואת תפארתו.
חג שמח.

