בליל חמישי האחרון אירע אסון נורא: 45 בני אדם קיפדו את חייהם בהר מירון. עוד רבים נפצעו בדרגות חומרה שונות, באסון האזרחי הגדול והכבד ביותר שאירע מאז קום המדינה.
לאחר האסון התברר שהכתובת הייתה על הקיר – דו"חות מבקר המדינה, עדויות של גורמים שונים ודיונים בכנסת. כל שנה שלא קרה בה אסון, היה מדובר בנס.
אחד המהלכים הראשונים של היועץ המשפטי לממשלה לאחר האסון, היה הפקעת חקירת האירוע מידי המשטרה והעברת למחלקה לחקירות שוטרים. עצם העברת החקירה למח"ש, סימנה למעשה מטרה על גבם של כל השוטרים שהיו מעורבים בתהליך.
ככל שהימים עוברים, והחקירה עודנה נמצאת בידיהם של חוקרי מח"ש בלבד – מבלי שמונה גוף נוסף שיחקור גורמים נוספים הקשורים באירוע – מתחזקת האפשרות כי משטרת ישראל בכלל ושוטרי מחוז הצפון של המשטרה בפרט יסומנו כאחראים הבלעדיים לאירוע.
מדובר בעוול בלתי נסבל. זוהי תסמונת קלאסית של "האשמת הש"ג". מצב שבו עוד בטרם נגבו עדויות כלשהן בנוגע לאירוע מסוים סומנו מטרות. הפעם, השוטרים אחראיים.
למעשה, השוטרים הם ככל הנראה האחרונים שניתן להאשים באסון.
שוטרים אינם אנשי בטיחות. שוטרים אמונים על קיום הוראות החוק ובעלי תפקידי שיטור, כלומר, שמירה על הסדר. כאשר מוצגת למשטרה תוכנית בטיחות שמאושרת על ידי יועץ חיצוני, לא קיים שוטר בכובעו כשוטר, שיכול לבחון את העניין בצורה מקצועית. באותה מידה בדיוק, שוטר אינו יכול לחוות עמדה מקצועית גם על עבודתו של רופא, כיוון שאינו רופא. באופן דומה גם על עבודת מהנדס, כיוון שאינו בעל ההכשרה המתאימה של מהנדס.
לא ניתן לצפות משוטרים לבחון האם מעבר צר אינו מתאים לתנועה של מספר מסוים של אנשים, כמו שלא ניתן לצפות משוטרים לדעת שמדרגות אינן בשיפוע הנכון או שהן עשויות להיות חלקלקות.
ניתן לחשוב איך היה נראה האירוע, אלמלא המשטרה הייתה מתערבת ומעורבת בו: אנדרלמוסיה שלמה שבה היו מגיעים המונים רבים עוד יותר להר מבלי שליטה. למעשה, עצם הימצאות המשטרה במקום, היא זו שמנעה אסון גדול בהרבה.
יתרה מכך, קציני המשטרה שאישרו את האירוע, כך על פי הנטען בימים האחרונים, קיבלו הוראות מלמעלה, מהפוליטיקאים שדרשו מהם לאשר את האירוע בתנאים שאינם בטיחותיים. לא הייתה להם אלטרנטיבה אחרת.
עצם העובדה שהמשטרה נכנסה לוואקום שמשרדי הממשלה הרלוונטיים והפוליטיקאים שאחראים על אותם משרדים יצרו, אינה אומרת שהמשטרה צריכה לשאת באחריות על המחדלים הללו. אין ספק, מדובר באסון גדול וקשה. חייבים להיות בו אשמים, אולם האנשים שצריכים לעמוד לדין אינם השוטרים, אלא כל הגורמים האחרים שהפקירו את מירון.
העובדה שהיועץ המשפטי מיהר להפנות את החקירה למח"ש היא מהלך מוטעה, שיש להסיג אותו לאחור בהקדם. כל יום שעובר מחזק עיוות בלתי נסבל בחקירת האסון.
