בעולם המערבי בכלל ובישראל בפרט נהוג להביט על "העולם הערבי" כיחידה אתנית אחת, "אומה ערבית" בעלת תרבות אחת שמיוצגת על ידי הליגה הערבית. הלשון של כולם היא ערבית (בדיאלקטים מקומיים) והלשון הספרותית (Modern Standard Arabic) המשמשת בתקשורת היא הגורם המאחד, בעיקר מאז שנות ה-90 עת החלו לפעול ערוצי הלווין הנקלטים בכל ה"עולם הערבי". גם ישראל והעוינות כלפיה שימשו גורם מלכד.
אלא שהמציאות שונה למדיי, ומי שנחשף לשיח הערבי מכיר את המונחים "ערביי הדרום" ו"ערביי הצפון". המונח "ערביי הדרום" מתייחס לתושבי חצי האי ערב, תושבי סעודיה, תימן, עומאן והאמירויות כולל קטר ואולי גם כווית. הכינוי "ערביי הצפון" מתייחס לתושבי סוריה, עיראק, מצרים, לבנון והחלק הפלסטיני של תושבי ירדן וארץ ישראל. ההבחנה איננה גיאוגרפית בלבד אלא – ובעיקר – תרבותית.
"הצפונים" (במלעיל) מביטים על "הדרומים" (במלעיל) במבט מתנשא מכיוון שהם רואים בעצמם אליטה תרבותית ואינטלקטואלית בגוון מערבי, מודרניסטי ומהפכני. החיים בארצות הפוריות, שתרבותם היא בבואה של תרבות המערב המתקדמת והמודרנית, המבוססת על מרד במסורת המדבר נתפסת בעיניהם כעליונה לחיים הדרומים שנחשבים מסורתיים, דתיים, תפוסים בתרבות השבט העבשה. הדרומים גרים באוהלים בלי מקלחת וחדרי שירותים ורועים גמלים במדבר היבש והצחיח. מכאן צמחו שני מונחים מקבילים: "ערביי המים" ככינוי לצפונים, ו"ערביי המדבר" כתיאור לדרומים.
מנגד, "הדרומים" מביטים על "הצפונים" במבט מתנשא, שכן "הדרומים" רואים בעצמם ערבים אמיתיים, נאמנים למורשת המדבר, לתרבות המרחבים וחרות הנדודים שאפיינה אותה מאז אלפי שנים. לעומתם "הצפונים" הפכו לחקלאים, כלומר עובדי אדמה ולכן גם עבדי האדמה, צמודים למקום אחד – מה שהופך אותם מטרה נוחה למתקיפים ולבוזזים, לשודדים ולאנסים. תושבי הערים גרועים שבעתיים בעיניי "הדרומים" כי הם הפכו לחנונים, שקעו במותרות הרכוש, בתענוגות בשרים ובהבלי החיים, שותים ומסניפים, שאיבדו לחלוטין את מאפייני הערביות, את כבודם העצמי ו"השתכנזו" בעקבות תרבות המערב שהתנחלה במוחותיהם וכבשה את ליבותיהם דרך יצריהם.
החלוקה הזו לא החלה במאה העשרים, כשקמו המדינות המודרניות, אלא כבר במאה השביעית, כשפרצו ערביי חצי האי ערב תחת דגל האסלאם אל הארצות שמצפון לו – עיראק וא-שאם (סוריה הגדולה) – כבשו אותן והתנחלו בהן בהנהגת בית אומיה בא-שאם ובית עבאס בעיראק. הארצות הללו קסמו לבני ערב בעיקר בשל המים, האפשרויות החקלאיות, דרכי המסחר והשווקים העירוניים. בחיג'אז נותרו שבטים שנשארו נאמנים לתרבות המדבר תחת הנהגת בני האשם, משפחת הנביא מחמד.
כבר בתקופה ההיא קמו משוררים ערביים, בעיקר בבגדד העבאסית, שיחד עם שירי הוללות ושכרות חיברו גם שירי לעג על "תושבי המדבר" ועל הסירחון של הגמל, במקביל לשירים שבהם הם שיבחו ורוממו את הנאמנים למסורת. המתח בין יושבי המדבר ו"המתנחלים" בצפון נמשך לאורך השנים במלוא עוזו שכן יושבי המדבר היו פושטים על שדות החקלאים כדי לשדוד מהם ירקות ופירות, הם גם היו מציבים מארבים לשיירות הסוחרים של תושבי העיר, תוקפים אותם ושודדים את מרכולתם.
בנוסף, לאורך ההיסטוריה היו ארצות הצפון הפוריות – עיראק וסוריה הגדולה – בגלל פוריותן, מטרה לפלישות של עמים אחרים: בבלים, אשורים, ארמים, כשדים, פרסים, מונגולים, כורדים, סלג'וקים, צלבנים מאירופה, ממלוכים, ארמנים, תורכים, צ'רקסים, בריטים וצרפתים. כל קבוצה כזו נטמעה ביושבי הארץ באמצעות נישואין. כתוצאה מכך נוצר באזור הצפוני תמהיל גנטי "רב משתתפים" וכתוצאה ממנו תווי פניהם, גווני עורם וצבעי עיניהם של רבים מ"ערביי הצפון" אינם דומים למאפיינים הפיזיים של "ערביי הדרום". ראיתם פעם סעודי בלונדיני?
לעומתם, "ערביי הדרום" לא סבלו לאורך ההיסטוריה מפלישות זרים לארצותיהם כי מי רוצה לגור במדבר? בנוסף, הארגון החברתי השבטי המאפיין את "ערביי הדרום" רואה בכל זר אויב, ולכן חברות אלו בדרך כלל לא ספחו אליהן זרים. כתוצאה מכך הם מביטים מגבוה על "הצפונים" ומכנים אותם "שרד'מה" – ערב רב של קבוצות לא ערביות שמתחפשות לערביות באמצעות הלשון הערבית שאימצו, בזמן ש"הדרומים" נשארו ערבים אמיתיים ומקוריים. כיום, הדיאלקטים המקומיים – ובעיקר זה הסורי ויותר מכך הלבנוני – מעוררים בחילה בקרב "הדרומים" בשל האלמנטים הצרפתיים – מילים והנגנה (אינטונציה) – שהשתלטו על הערבית שבפי "הצפונים". העובדה שחלק מ"ערביי הצפון" הם נוצרים מוכיחה ל"דרומים" שהם אינם ערבים אמיתיים. ויש לזכור שבעיראק היזידים הם כורדים, והזורואסטרים פרסים.
לאורך המאה העשרים התפתח הבדל נוסף בין "הדרומים" ו"הצפונים" והוא ההשכלה. "הצפונים" הרבה יותר פתוחים לקבלת מרכיבי תרבות אירופאיים, בעיקר טכנולוגיים, בשל הקרבה הגאוגרפית, הדמיון החברתי, הגיוון התרבותי, הנוכחות ההיסטורית והכרת לשונות אירופה יצרו בקרבם נכונות לצאת ללימודים באירופה ולאמץ דרכי חשיבה אירופיות.
לעומת זאת, המרחק התרבותי בין "הדרומים" ותרבות אירופה גדול יותר. לכן, ההשכלה האירופית שחדרה לחברות "הצפוניות" יצרה פער גדול בהשכלה המודרנית בין "הצפונים" ו"הדרומים". כתוצאה מכך, במאה העשרים, נזקקו מדינות הדרום להעסיק אלפים רבים של מורים "צפונים" בבתי הספר ובהמשך גם באוניברסיטאות שהקימו בארצותיהם. הוראה בבתי הספר בסעודיה או באמירויות הייתה מקור פרנסה רב חשיבות לאלפים רבים של מצרים, סורים, לבנונים ועיראקים לאורך המאה העשרים. המקומיים קנו מהם השכלה אבל בזו לתרבותם.
ההבדלים הגיעו לידי ביטוי במחצית השנייה של המאה העשרים גם בדפוסי המדיניות והשלטון: "הצפונים" הקימו מדינות מהפכניות, סוציאליסטיות בעלות משטרים חברתיים ופוליטיים פרוגרסיביים, ואילו "הדרומים" חיים עד היום במסגרות מסורתיות: מלוכות, אמירויות, סולטנויות, הבנויות על תרבות השבט והאסלאם, ולכן "הצפונים" ראו בהן מדינות המושכות את האדם אל העבר, קונטר-רבולוציונריות (אנטי מהפכניות).
התדמיות השליליות ההדדיות בין יושבי המדבר שנשארו נאמנים למסורת הערבית, ובין החקלאים ובני העיר שנטמעו בתרבויות אחרות, הונצחו והוגברו לאורך הדורות והשתקעו עמוק בתוך תרבות המזרח התיכון של ימינו, שבהם נוספה בעיה חדשה: "ערביי הדרום" המסורתיים והמפגרים בעיני "הצפונים" הפכו במאה העשרים לעשירים מופלגים בזכות הנפט והגז. ואילו "הצפונים" – הפרוגרסיבים, המהפכנים, האינטלקטואלים, המשכילים, האליטה בעיני עצמה – הפכו עם השנים למקבצי נדבות.
המתח התרבותי כיום בין "ערביי הדרום" ו"ערביי הצפון" בא לידי ביטוי גם ביחס לישראל: "הצפונים" שאימצו מאירופה את רעיון הלאומיות רואים בישראל "סכין בגב האומה", בעוד ש"הדרומים" מקבלים אותה ביתר קלות כי היא לא אצלם אלא אצל "הצפונים" שממילא הם אינם ערבים אמיתיים, אז מה הבעיה? בראייתם הצפון מלא קבוצות לא ערביות שהתנחלו בו, אז מה הבעיה אם היהודים חוזרים לארצם?
פער תרבותי זה בין שני חלקי "האומה הערבית" מעורר רבים בעולם הערבי לכתוב עליו, וייתכן שבהמשך נקדיש לו מאמר נוסף, ובעיקר לשירים שהמשורר הסורי ניזאר קבאני כתב עליו. חשוב שנזכור שפער תרבותי זה נמצא בבסיס דברים רבים המתרחשים כיום במדינות ערב, ומאפשר לחוקר ההגון לראות את הדברים מבעד עיני בני האזור.
