לפני שלוש שנים, כשהתהלכתי בשוק של מנאלי בהודו, פנה אליי אחד המוכרים ואמר: "שלום, נעים מאוד, אני טמבל". בתגובה חייכתי לעצמי וחשבתי – מסכן הבחור, עוד קורבן של ישראלים שחמדו לו לצון. הם בטח סיפרו לו שטמבל זו מחמאה.
אבל למה הם בחרו במילה טמבל? שאלתי את עצמי ומיד עניתי – כי טמבל היא מילה מאוד ישראלית. אולי המילה הכי ישראלית שיש. למרות שמחקר ויקיפדי קצר העלה שמקורה בכלל בשפה הטורקית ומשמעותה המילולית היא "עצל".
אלא שהטמבל הישראלי כלל אינו עצל. להפך, הוא יכול להיות הפלאח המתלהב מהקיבוץ שאינו מודע לסביבתו ומנסה לרתום את כולם אחריו ללא הצלחה, הוא יכול להיות חרוץ מאוד בכישלונותיו החברתיים. הטמבל, ובכן, הוא כינוי שמצאו הישראלים עבור אדם עם כשל ביחסים התקשורתיים שלו, אבל כזה שהם עדיין מעריכים ורואים בו אחד משלנו. בכל קהילה יש טמבל כזה, מישהו שצריך להכיל. בכל משפחה ישנו הדוד הטמבל שעושה בושות ולמרות הכול מצליח להיות נאהב.
הפיכת הטמבל לסוג של כובע היא הביטוי הכי חזק לתהליך הזה. הנה כי כן, הכובע המוזר אך הפרגמטי נמצא מתאים ביותר לשמש הישראלית. הוא לא יפה, אין בו אסתטיקה, הוא הופך את כולנו לקצת אידיוטים עם ראש ביצה שכזה. אבל הכובע הזה הפך במרוצת השנים לכובע של מנצחים. זה הכובע של שרוליק. זה הכובע של מורי הדרך ושל אנשי שביל ישראל. זה הכובע של הצבר המחוספס והקול, המקובל היפה והנכון.
הכותבת היא עיתונאית ובעלת טור במקור ראשון
