יש איזה רגע בחיים, שבו את מתבוננת סביבך ומגלה שאנשים בגילך הספיקו לעשות כברת דרך. זה קרה לי בבחירות האחרונות, כשפתאום קלטתי כמה מועמדים בני גילי ואף למטה ממנו עומדים להיות חברי כנסת בזמן שאני עדיין כותבת טורים וכתבות למחייתי. לעזאזל, אמרתי לעצמי, מתי זה קרה להם? הרי מדובר באנשים כמוני, נשואים עם ילדים, משכנתה על הראש, מתי בדיוק תופסת אותם התשוקה לנסות את מזלם בפוליטיקה?
אני תמיד מתבוננת בהם בפליאה מסוימת, שכן אצלי מעולם לא התעורר דחף לעסוק בענייני ציבור. כשהמורה שואלת מי רוצה להיות בוועד ההורים אני בדרך כלל מסיטה מבט לתקרה באגביות, ואם יום אחד אכנס לאיזו ישיבת מזכירות זה רק בשביל לחפש את הסווטשירט שהילדה איבדה בשיעור התעמלות.
אבל יש אנשים שזה בא להם טבעי. הרי כולנו מכירים את הטיפוסים המעורים האלה שאוכלים כאב ראש לארוחת בוקר. הם חברים גם במזכירות, גם בהנהגת ההורים, יודעים בכל רגע נתון מה מצב הבנייה בשכונה החדשה והם היחידים שיש להם מפתחות למקווה. תפגשו אותם בשיחות שביל, כשהם מלינים על האנטנה הבלתי תקנית שנבנתה בקצה השכונה, ולכם לא יהיה מושג אפילו שיש שם אנטנה.
תמיד ברחתי מענייני ציבור. אולי משום שהמאבק הפוליטי המשמעותי הראשון שחוויתי בחיי התחיל בקול תרועה והסתיים בקול ענות חלושה. זה קרה בבני־ברק של תחילת שנות האלפיים, כאשר בוקר אחד צלצלו הטלפונים של חניכי סניף עזרא. "טוסו מהר לסניף", הועברה בקשר הודעה בהולה, "יש בלגן".
איך שהגענו לשם גילינו שקבוצה של חסידים החליטה להשתלט על שטח הפעילות שלנו. בלי לשאול יותר מדי שאלות, הם פשוט הציבו קרוון באמצע החצר והפכו אותו לתלמוד תורה. בירור קצר העלה שהמבנה המקורי שלהם מוקם בשכונה אחרת ועבר מקצה שיפוצים, וכשתהו היכן אפשר למקם את המבנה הזמני אמרו לעצמם – נלך על הסרוגים, גם ככה אין להם כוח פוליטי, הם לא יגידו מילה. בתוך שעות ספורות הפכה החצר לזירת עימות. בוגרים מכל הגילים הגיעו להביע את מורת רוחם. לעיתים נדמה היה שהרוחות מתלהטות ועלולות אפילו להגיע לידי קטטה.
בסופה של הסאגה התפנו החסידים מהמקום, אבל כמו הנחליאלי בסתיו, האירוע הזה היה ממבשרי קיצה של הקהילה הדתית לאומית בבני־ברק. על מגרש הספורט שלנו נבנה סמינר, בתי הספר הלכו והצטמצמו, לכולם היה ברור שהסיפור המפואר של הכיפות הסרוגות בעיר עומד להסתיים.
אני מהדור שראה במו עיניו איך קהילה איכותית ומפוארת מתפוררת לאיטה, מהגרת מביתה ומעיר הולדתה בגלל היעדר כוח פוליטי.
מאותו יום נדמה לי שהפכתי די אדישה ואפילו סקפטית בנוגע למאבקים אזרחיים. העמדה הנפשית שלי הכריעה שאם מזנבים לך בנחשלים, חבל לבזבז אנרגיה על מאבק מאסף. עדיף לקום ולעבור למקום טוב יותר, נניח גבעת־שמואל או פתח־תקווה.
ואז הגיעה המשרפה. כתבתי כאן לא מעט על כך שמתכננים להפוך את האזור שבו אני מתגוררת לפח הזבל של מדינת ישראל על ידי הקמת מתקן פסולת שעלול לסכן את חיי התושבים. כשמובילי המאבק פנו אליי בבקשה שאצטרף אליהם בהפעלת לחץ תקשורתי, ניסיתי להתחמק בהתחלה. אמרתי שאני לא טיפוס של מאבקים, והם ענו לי "אם החרש תחרישי". הצטרפתי כי לא היה נעים, ובלי להתכוון נסחפתי אחרי הלהט. מצאתי את עצמי עומדת עם שלטים בהפגנות. מנסחת ידיעות. מסמסת לח"כים ולצוותיהם. יושבת בישיבות ארוכות עד השעות הקטנות של הלילה. ופתאום, אחרי שנה ארוכה של קמפיין נחוש, ראש הממשלה התעורר. לא האמנו שנגיע לרגע שבו הוא יעמוד בכנס במעלה־אדומים ויכריז על ביטולה של המשרפה.
האלוף בני פלד, מי שהיה מפקד חיל האוויר בתקופת מלחמת יום הכיפורים, אבחן פעם בחדות את אופיו של הממסד הישראלי. "ישראל היא בסך הכול המהדורה הכי משוכללת והכי חזקה של ועד הקהילה שהייתה לעם היהודי באלפיים השנה האחרונות", הוא טען.
פלד התכוון שגם היום, כשאנחנו ממוסדים ומאורגנים, התודעה הפוליטית היא עדיין של ועד. מעין קונסטלציה ארגונית שבה הכול מתנהל באיזה מין פרטץ' של חוסר משילות ואי לקיחת אחריות. כשמסתכלים על אזורים מסוימים במדינה שבהם נורמות כמו פרוטקשן, פולשי נדל"ן ופשע מקומי נענות בהסכמה שבשתיקה מצד הרשויות, אפשר להבין למה הוא התכוון. יש מקומות במדינה הזאת שבהם עדיין צריך להפוך שולחנות כדי לקבל את מבוקשך או להצטרף לארגון מחתרתי בתוך המשטרה, כמו במקרה של פרשת השוטרים הנוקמים מנהריה.
ובתוך כל זה, לראות איך מאבק שבתחילת הדרך מעטים נתנו לו סיכוי קורם עור וגידים זה חתיכת דבר מרגש. אמנם יש עוד כמה פרוצדורות שצריכות להתבצע עד לביטולה הסופי של המשרפה, אבל הישג אחד כבר רשמנו: הילדים שלנו ראו אותנו נאבקים. הם קיבלו מאיתנו את השיעור הכי חשוב בדמוקרטיה. בזמן שבפוליטיקה הארצית הכול נראה אבוד וכמעט קבוע מראש, לפחות ברמה המקומית הצלחנו להחדיר בהם את האמונה ביכולתו של האזרח הקטן לשנות.
