בדמוקרטיות פרלמנטריות רב־מפלגתיות כמו זו הישראלית, הקואליציה היא האמצעי דרכו מקשרים ומגשרים בין דרישותיהן השונות של המפלגות ומשתפים פעולה למען הקמת ממשלה. באופן הזה, קואליציה היא מנגנון של פשרות פרגמטיות בין עמדות ואידיאולוגיות שונות ושאיפות פוליטיות מתחרות.
מנגנונים שונים נוצרו בשביל לבסס פשרות אלו ולגשר בין העמדות השונות, כשקווי יסוד לממשלה והסכם קואליציוני הם הבולטים שבהם. לפני יצירת מסמכים אלו, נדרשת הקמת הקואליציה עצמה והדינמיקה של יצירתה היא הנושא העומד לפתחנו כעת. ההנחה היא שקואליציות ייבנו כשהפער האידיאולוגי בין המפלגות המרכיבות אותה הינו הקטן ביותר האפשרי. נשאלת השאלה האם בכלל ניתן לנסח כללים שבאמצעותם יהיה אפשר לנבא איזו קואליציה סביר שתקום, או שמא הרכבתה דומה לגישוש בחושך?
התיאוריה המקובלת נוסחה על ידי פרופ' אברם דה-סוואן (De Swaan), שמיקם את כלל המפלגות על ציר אידיאולוגי שבצידו האחד "ימין" ומנגד "שמאל". הוא זיהה כי הקואליציות מורכבות ממפלגות העומדות צמוד אחת לשנייה, סגנון שכינה "קואליציה קשורה". באופן אחר ניתן להסביר כי יצירת הקואליציה לא תתבצע על ידי "דילוג" מעל מפלגה שנמצאת בטווח האידיאולוגי של הקואליציה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– בחירות 2021: בפעם הראשונה, גנץ נעמד לבדו מול הציבור
– הפתרון למשבר הבחירות: ממשלת ימין-ערבים, מלכתחילה
– מרב מיכאלי: "נעשה כל מאמץ להחליף את נתניהו"
אך אנו הישראלים למודי ניסיון, וכבר חווינו כמה וכמה קואליציות שונות ומשונות, אפילו כאלו החוות דילוג. דוגמה בולטת ניתן למצוא בקואליציה האחרונה. ניסוח ציר אידיאולוגי פשוט של ימין ושמאל לא יצליח להסביר מדוע מפלגת העבודה הייתה חברה בקואליציה ובממשלה, דבר שדרש דילוג על מפלגות שעמדותיהן קרובות יותר לעמדת הליכוד. לחלופין, מפלגת ימינה נשארה מחוץ לקואליציה בעוד מפלגתו של הרב רפי פרץ שנמצאת ימינה ממנה, נכנסה לקואליציה על ידי "דילוג". דה סוואן היה ער לבעיה הזו בהקשר הישראלי, וכבר כתב ב-1973 כי בהקשר של הרכבת קואליציות "ישראל היא מדינה קשה לתיאוריה".
אחת הסיבות שמקשות על התיאוריה לעבוד בצורה קולעת בישראל היא ריבוד השסעים. ציור קו אידיאולוגי ימין מול שמאל הוא כללי מדי כשהנושאים הפוליטיים הדומיננטיים הינם דת ומדינה, סוגיות חוץ וביטחון, לצד הקשרים קלאסיים המשחקים תפקיד בשאר העולם: מפלגות ליברליות מול שמרניות. בעיה נוספת העומדת בפני מחוללי הקואליציות היא קיומן של מפלגות מגזריות מובהקות שמוכנות להצטרף לטווח רחב של קואליציות. בכך הן שוברות במידה רבה את הציר הרעיוני הקלאסי, ויוצרות דילוג שמסבך את עוצמת ויכולת הניבוי של המודל. אולם מחקר של פרופ' אברהם דיסקין עוד מ-1999, מראה שבהוצאת המפלגות המגזריות עולה עוצמת הניבוי מ-70 אחוז ל-97.5 אחוז.
סימון מפלגות אלו בקואליציה היוצאת עשוי להסביר בצורה טוב יותר את הקואליציה והרכבה. כך למשל ניתן לסמן את מפלגתו של השר פרץ, שזמנו ומרצו הושקע באינטרסים הנקודתיים של המגזר שלו. באותו אופן ניתן לסמן כך גם את מפלגת העבודה בראשות ח"כ עמיר פרץ, ולכן הדילוג לא קיים גם בצד הנגדי. בחינת התיקים שבחרו ותחומי העניין העולים מההסכמים הקואליציוניים שחתמו, תתמוך בטענה כי המפלגות אימצו סקטוריאליזם בכניסתן לממשלה.
אולם ניתן לחשוב על עניין אחר, שיש באפשרותו לנפץ דבר מרכזי בכל התיאוריה הזו. התיאוריה מניחה כי המפלגה המרכיבה את הקואליציה מציבה כעין עץ שמצדדיו יש לשתול את שאר הגן. בישראל קמה לפני כשנה קואליציה רחבה ומדלגת, אך עם ממד נוסף: היחס השוויוני בין חלקיה השונים, כזה הנותן זכות וטו לכל אחד מהגושים המרכיבים אותה. במצב שכזה, אין עץ אחד שמסביבו קם הגן, אלא שני עצים, דבר שמערער את רעיון "הקואליציות הקשורות" של דה-סוואן. הרי במצב חלוקת כוח פריטטי, קואליציה יכולה להיות מורכבת מקבוצות בעלות מתח אידיאולוגי, כיוון שלכל אחד מהגושים ישנה סמכות וטו, עם אופציית "דילוג" בין רעיונות ומפלגות.
בהבנה זו ניתן להעריך כי מוקדם להספיד את הפריטטיות הקואליציונית. כל קושי להרכבת קואליציה יעלה אותה מארכיון הכנסת אל אולם המליאה. הפריטטיות תאפשר יצירת קואליציה "מדלגת" שתוכל לגשר על מתחים רעיוניים, בכך תקיים קואליציה לא אינטואיטיבית שתיצור חלוקת כוח שתנפץ את התיקו הפוליטי המשתק של השנתיים האחרונות. המחיר עשוי להיות מספר שנים של מערכת פוליטית שסובלת יום יום משיתוק קואליציוני הדדי. בן גוריון ניסח זאת באופן מדויק: "אין פירושה של קואליציה 'מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד', אלא פעולה ואחריות".
