ההפתעה בתקשורת ובציבור לנוכח התחזקותה של מפלגת רע"ם בסקרים הבליטה את חוסר ההיכרות של הרוב היהודי במדינה עם החברה הערבית פה. המבוגרים שבנו עוד זוכרים את הימים שבהם הסקרים בעיתונות העברית כלל לא הבחינו בין המפלגות הערביות וצירפו את כולן לעמודת תוצאה אחת. גם אחרי שהמציאות המביכה הזו השתנתה, ההבחנה בין רע"ם לבל"ד ובין תע"ל לחד"ש כלל לא מובנת לישראלי הממוצע. כולם ערבים – ודי.
לפני כשנה השתתפתי במפגש עם דמות פוליטית נשית הקשורה למפלגת רע"ם. הופתעתי לגלות נקודות השקה לא מעטות בין סדר היום של המפלגה, הקשורה לפלג הדרומי של התנועה האסלאמית, ובין סדר היום של הציבור היהודי־דתי. מתברר שלערבים יש עמדות בעוד סוגיות מלבד הנושא המדיני – למשל בנושאים שאנו מכנים "דת ומדינה", שחשובות להם לא פחות מהסוגיות המדיניות.
העובדה שרע"ם היא במידה רבה המקבילה האסלאמית לש"ס, בעוד חד"ש דומה יותר לאגף השמאלי של מרצ, לא מוכרת למרבית הישראלים. גם הרגישויות המוסלמיות כלפי הלהט"ב, שנחשפו לאחרונה, לא היו מוכרות. אלמלא המהלך המוצלח של נתניהו לפיצול הרשימה המשותפת, גם היום איש מאיתנו לא היה שם לב להבחנות הללו, שאינן דקות כלל.
לבורות הזו נסיבות מקלות: מחסום השפה, וגם התנהלותם של הפוליטיקאים הערבים עצמם, שנוטים לייצר לא פעם חזית אחידה מול הרוב היהודי בניסיון מכוון לטשטש את ההבדלים הפנימיים. הקמת הרשימה המשותפת עצמה מדגימה את הבעיה הזאת. אבל כל אלה אינם יכולים להצדיק את חוסר ההיכרות שלנו עם ערביי ישראל. הציבור היהודי בישראל חייב להכיר את המתרחש בחברה הערבית, והתקשורת צריכה לתווך את ההתרחשויות הללו עבורו. מערכת הבחירות המסתיימת בשבוע הבא אולי תהיה תחילתה של היכרות כזאת. הגיע הזמן, אחרי 73 שנים.
המכה ה־11
האוהדים חזרו כבר למגרשי הכדורגל (ובכללם אוהד בית"ר ירושלים בנימין נתניהו), חובבי התיאטרון חזרו לאולמות הבימה והקאמרי, ואניני הטעם שבו למסעדות היוקרה. אך על אף הירידה החדה בתחלואת הקורונה בשלושת השבועות האחרונים וההצלחה המדהימה, בכל קנה מידה, של מבצע החיסונים, יש הגבלות מעיקות שטרם הוסרו ועוד לא ברור מתי יוסרו. אחת המכעיסות שבהן היא ההגבלה על מספר המתכנסים בבית פרטי, המכבידה במיוחד לנוכח ליל הסדר הקרב ובא. במסעדה יכולים היום לשבת יחדיו גם מאה בני אדם, אך בסלון הבית לא רשאים להסב לשולחן הסדר יותר מעשרים.
האם ההגבלה הזו נדרשת מבחינה אפידמיולוגית? ספק רב. הילדים הרי נפגשים זה עם זה בכיתות ובהפסקות. גם המבוגרים מעל גיל 16, שרובם מחוסנים, יכולים לשבת במסעדה או בחתונה כמעט ללא הגבלה. אז למה לא סביב שולחן הסדר?
הסיבה ההגיונית היחידה למגבלה על מספר המשתתפים בליל הסדר היא פחות אפידמיולוגית ויותר פוליטית. למגרשי הכדורגל, התיאטראות ואולמות הקונצרטים יש שר במשרה מלאה. גם למסעדות ולאולמות האירועים יש מטה מאבק ולובי פוליטי. לליל הסדר אין שר, ואף לא לובי משלו. בדרך הטבע מי שסובל מכך הם לא אלה שממילא לילות הסדר שלהם קטנים תמיד, וגם לא מי שכבר שכחו מההגבלות. הילדים הטובים, שומרי החוק, שלא עושים מהומות ולא מפוצצים ישיבות, הם הנפגעים העיקריים. אבל עליהם איש לא חושב, אף פעם.
