"אף אחד לא יגביל לי את התנועה או יחסום לי את האוויר לנשימה, גם אם אני אמות מחר או בעוד שנייה, עד לרגע האחרון אני אהיה חופשית". את המשפט הזה היו יכולים לכתוב כל המטיפים נגד ההתחסנות; לפחות אלה מהם שעושים זאת בשם חירות הפרט וזכויותיו. יש בו את כל מאפייני ההטפה שלהם: תחושת רדיפה דמיונית, כאילו מישהו מנסה להנדס ולהגביל אותם ואת חירותם; תחושת חנק מלאכותית נוכח הקונצנזוס; יומרה של מסירות נפש על ערכי החופש וחירות הפרט. כביכול הם מוכנים למות מהנגיף, והעיקר שלא יילקח מהם החופש; הירואיקה של ממש.
אבל המשפט הזה לא נכתב כנימוק נגד ההתחסנות. פרסמה אותו ברשת הצעירה שחצתה את הגבול לסוריה והוחזרה לישראל בתיווכו של נשיא רוסיה ולדימיר פוטין. דווקא המפגש המפתיע הזה בין האידיאליזם לכאורה של נפשה המסוכסכת והמיוסרת, ובין האידיאליזם של המטיפים נגד החיסון, מאיר את התופעה. הוא חושף שחציית הגבולות והמרד בקונצנזוס שהגבולות האלה מסמנים אינם אלא פרובוקציה.
אפשר להבין אנשים שחוששים להתחסן; יש סיכונים ושיקולים לכאן ולכאן, וכל עוד הם מורים דין לעצמם הדבר בהחלט לגיטימי. יש גם מקום להבעת דעה שונה וביקורתית, המסויגת מהעמדה המקצועית והרשמית. אבל אי אפשר להצדיק את ההטפה נגד ההתחסנות ואת ההתעקשות החצופה להדריך את הציבור בניגוד להוראות ההנהגה הנבחרת ומתוך התמרדות נגדה, בין שהן נובעות מאידיאולוגיה חברתית ופוליטית ובין שהן נובעות מאידיאולוגיה רפואית. יכולות להיות דעות רבות, אבל ההלכה למעשה לציבור חייבת להיות אחת בלבד, וההנהגה הנבחרת היא שאחראית לה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
בעולם דורשים מסין: הפסיקו את הבדיקות הרקטליות
גם ביידן מגלה: דברים שרואים משם לא רואים מכאן
עמיר פרץ מנסה לייצר מציאות אלטרנטיבית
הן את הצעירה ההיא והן את המטיפים האלה מאפיין היעדר אחריות ציבורית. חירות איננה הפקרות. איש אינו חי כאן לבד. למעשיו של כל אדם שעובר גבולות, מדיניים או אידיאולוגיים, יש השלכות על הכלל כולו. מי שלא לוקח בחשבון מעשיו והטפותיו גם את הציבור כולו, את כלל ישראל, מעיד שהם באים ממקום משובש ומזיק; שזה לא אידיאליזם אלא אנרכיזם.
על האידיאליסטים האלה, שמדברים גבוהה־גבוהה ואינם יודעים מהי אחריות ציבורית, כותב הרב קוק: "הגרועים, שהנטייה האידאלית היותר עליונה נגעה בהם רק נגיעה כל שהיא, הם רק מחבלים ומהרסים, והם־הם המושרשים בעולם התוהו בערכו השפל" (אורות, עמ' קכ"א). כן, הם מדברים על רפואה טבעית יותר, על חירות הפרט – "אני אהיה חופשית", כדברי הצעירה ההיא – אבל האידיאליזם שלהם מופקר, חסר אחריות וילדותי. הוא רק נגע בהם נגיעה כל שהיא. הם לא מבינים לעומקם את האידיאלים שהם מדברים בשמם, ובטח לא את השלכותיהם הציבוריות. האידיאליזם הזה, ממש כמו אצל הצעירה החופשית, הוא רק כיסוי לצורך נפשי לגמרי לא אידאלי.
נשמות כאלה מופיעות בזמנים מיוחדים: "ביותר מתגלות הן באיזה אחרית ימים, בתקופה שלפני הרת עולם, שקודם להוויה יצירית חדשה ונפלאה, בתחום שעל התרחבות הגבולים, בטרם לידת חוק שמעל החוקים". המטיפים האלה מופיעים בעת משברי תודעה גדולים. בין השמשות. כשהעולם הקודם התפרק, והעולם הבא אחריו טרם הופיע. כשהמוסכמות ואבני היסוד של החשיבה והמוסר שאפיינו את התודעה הקודמת הועמדו בשאלה, הוטלו בספק ואיבדו את סמכותם. כשהעולם מתנדנד ולא יציב. כשאין אמון ואין סמכות. בתקופה כמו שלנו, כשהעידן הפוסט־מודרני פירק את התודעה המודרנית שקדמה לו, ותודעה חדשה ומתוקנת עדיין לא הופיעה.
זמני המשבר האלה, כשהקונצנזוס מתפורר והגבולות מיטשטשים, הם ההזדמנות של הנשמות האלה לתפוס את הבמה, לזרוח ולבלוט. הם נהנים מהפרובוקציה. נהנים להיות שונים, יוצאי דופן, מיוחדים, חכמים מכולם, חושבים אחרת, "מחוץ לקופסה", בניגוד לכולם ובניגוד לממסד. הם גם נהנים מאוד מכך שכולם מבקרים ותוקפים אותם. הם חיים מזה.
הם מנצלים את המשבר ואת אובדן הערכים, המוסר והסמכות, כדי לזרוע מבוכה, ספק, בלבול ובהלה; כדי לסחוף אחריהם אנשים שחורבן התודעה הרגילה הותיר אותם אובדי עצות ודרך. כמו גורואים שנהנים מתשומת הלב, מכוח השליטה וההשפעה שלהם ומכך שאחרים הולכים אחריהם. יש כאלה בכל התחומים; ברפואה, בדת, ברוחניות, וגם בפוליטיקה. שורש הקלקול הוא שהם משתמשים בכריזמה שלהם לא כדי להיטיב עם הציבור ומתוך אחריות כלפיו, אלא לשם סיפוקם העצמי; כדי לקבל ולא כדי לתת.
