"זוהי החלטה זדונית”. אמר לאונרד גארמנט, נציג ארה"ב לוועדת האו"ם בה התקבלה ההחלטה המשווה בין הציונות לגזענות. "הואיל והיא עושה שימוש במונח 'גזענות' לא לתיאור מסכת עוולות אמתיות וממשיות, אלא ככינוי-גנאי המוטח בפני כל מי שהוא במקרה יריבו של מישהו. היא הופכת רעיון ארסי ומתועב למכשיר אידיאולוגי ותו לא".
ההחלטה שהתקבלה באו"ם ב-75' הוגשה ע"י הגרורות הסובייטיות סומליה, לוב וקובה אשר פעלו לפי ההוראות שיצאו מהקרמלין, שעל יעילות התעמולה שלו אין צורך לחזור. עד כמה אקטואליים דבריו של גראמנט, אפשר לראות מזעקות ה'גוועאלד' שהושמעו בתזמורת מאז חתם "הליכוד" על הסכם עודפים עם מפלגת "הציונות הדתית", שבין נציגיה לכנסת נמנה איתמר בן גביר המואשם שלא בצדק בגזענות.
בעקרונות "עוצמה יהודית" מופיעים אכן מושגים כמו "אויבי ישראל", "אדמות הלאום", "משפט עברי" וכיו"ב, אולם אין ביניהם לבין גזענות דבר וחצי דבר. איש מבין חברי "עוצמה יהודית" לא הטיף לניצול או עבדות של ערבים ובוודאי שלא להקמת מחנות השמדה עבורם. עבדות והשמדה, אם יש צורך להזכיר, הם הביטויים הבולטים של ההיסטוריה המודרנית למושג "גזענות", והצמדתם לתפיסה לאומית ציונית היא דוגמא לזדון שעליו דיבר גראמנט, ושאותו אימצו, למרבה הצער, רבים מדי בחברה הישראלית.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
הצעת חוק חדשה: לא התחסנת? תשלם
חדשות רעות לאבו מאזן: דחלאן רציני לגמרי
קיצורי דרך: סבב המינויים של כוכבי מסמן שינוי כיוון
הגאווה הלאומית שאותה מבקש בן-גביר להשיב, אף מתיישבת עם משנתו של זאב ז'בוטינסקי, האב הרוחני של תנועת "הליכוד", כפי שעולה מדברים שכתב ב-1911: "גזע עילאי… ראשית כול צריך שיהא בעל הכרה-עצמית: טבועה בו גאווה העומדת בפני כול,… בעיניי כל העמים שווים בערכם וכשרים במידה שווה. כמובן, את עמי שלי אהבתי יותר מכל שאר העמים, אך אינו בעיניי 'נעלה יותר' ". חודשים ספורים לאחר פרוץ מלה"ע ה-2 כתב ז'בוטינסקי כי "ברור שיש גזע יהודי… שטות היא בכלל הנטייה לפסול דברי טעם, הידועים והמקובלים מאז ומעולם, אך ורק מפני שנוצלו לרעה במינכן".
עיון בעקרונות "עוצמה יהודית" מעלה כי עיקרון "עבודה העברית" אינו מופיע בין סעיפיו, וייתכן וזו הסיבה לסלידה שמגלה השמאל למפלגה זו, שכן אבותיו הרוחניים של מחנה מנוון זה ראו בעבודה העברית ערך נעלה. על חשיבותו ניתן ללמוד מדברי אמו של האלוף מוסה פלד שהעידה בזיכרונותיה: "כי עד שעזבנו,…את עין גנים, לא דרכה כף רגלו של פועל ערבי על אדמת המושב". האם סיפרה כיצד הדרדר מושב עין גנים למצוקה כלכלית בשנות ה-20, לאחר שהוצא מהסתדרות פועלי יהודה בעקבות חרם שהושת עליו משום שחבריו "העסיקו פועלים ערבים במושב".
ההשלכות של אותה החלטה באו"ם אינן רק במישור הפוליטי ובשיח המעוות שהתפתח במדינה. אוזלת היד שמגלה המדינה מול הפריצות והגנבות שמבצעים הערבים במחנות צה"ל וביישובי היהודים מושפעת אף היא מאותה החלטה. בשביל להכריז מלחמה צריך להגדיר את האויב ולראות במעשיו מניע לאומני, אולם החשש להיתפס כ'גזען' שיתק את הלך המחשבה וניטרל את כושר ההרתעה של זרועות הביטחון.
אונס הילדה בנגב, שבוצע ע"י ערבים, ממחיש לנו עד כמה צדק חוואג'א מוסא, הלא הוא איש העלייה הראשונה החקלאי והסופר מרחובות משה סמילנסקי, באזהרתו על יחסי יהודים ערבים מלפני מאה שנה: "זהו טבעו: אם יחוש בך כוח – ייכנע לך… ואם ירגיש בך רפיון – ימשול בך".
"איש לא היה יכול להכחיש", כתב משה שמיר בספרו "חיי עם ישמעאל", "כי המוכתר שלנו היה התגלמותה של שכנות טובה יהודית-ערבית. מפיו שמעתי בראשונה את הפסוק שנתפרסם מאז לגנאי: 'אני משקיף על הבעיה הערבית דרך הכוונת העליונה' ". לא רצוי שנחזור למצב זה, ששרר בראשית ימיה של הציונות, אבל המסר ששלחו שלושת הפורעים מהנגב הוא קריאת כיוון למדינת לישראל להתעשת מול הפשיעה הלאומנית. ולא , זו אינה גזענות.
