ופשוטים הדברים. לכאורה. כי כך עדיאל היה חי ועכשיו הוא כבר לא. חששתי לכתוב על עדיאל. פחדתי לזהם במילים את התחושות, להרחיק את האמת מהאיש שהיה חי עד לא מזמן בתוך המת שהוא עכשיו.
בעדיאל הייתה אהבת אדם פשוטה, אהבת הארץ פשוטה, אהבת הטבע והחי פשוטה, אהבת החיים פשוטה. בעצם פעולת הכתיבה, אני מרחיקה אתכם מהפשטות הזו שלו, מהוויית החיים המאירה שלו. כל פעולה של כתיבה היא לא הדבר עצמו, ואני כל כך הייתי רוצה שתכירו את האדם עצמו ולא את הצל החולף שאני יכולה לכתוב.
עדיאל היה אדם ישיר, בלי גינונים, אדם שנוגע באנשים, אדם שמפיל מחיצות. לפעמים החיוך הידוע שלו היה מספיק, לפעמים נוספו לו מילים ומחוות. בין שאר הדברים שעשה, הוא גם חילק מיץ טבעי בסופי שבוע. מספר האנשים שהוא "בסך הכול חילק להם מיץ" שהגיעו לניחום בבית האבלים הפתיע אותנו – קולמנים בדם, וקולמנים מסופחים. אחרי ששמענו את הסיפורים, צחקנו שהקו לא היה רווחי: בבית אחד הוא לימד את הילדה מתמטיקה, בבית אחר הוא היה משאיל ספרים, בבית נוסף הוא היה לוקח מאמרים בנושאי ארכיאולוגיה שבעל הבית היה כותב ובשבוע לאחר מכן הם היו מדברים עליהם, ובבית אחר הוא היה טועם ממטעמי השבת.
הוא אהב את האמת, ואהב את השלום, והם הצליחו לדור בו בכפיפה אחת, עם אפס שיפוטיות כלפי האחר ואינסוף סקרנות כלפיו. רק לפני חודש דיברנו פה, בכוכב־השחר, בשבת. בעיצומו של הדיון, אמר לי עדיאל שיש מה ללמוד מההומניזם של השמאל. הסכמתי איתו, ועכשיו זה נראה לי כל כך תלוש. מי ילמד את עדיאל מה זה להיות הומניסט? לאחר שנדקר ונפצע קשה, ועל אף הכאב, עדיאל התעקש להשיב שלום לנהג הטרקטורון שפינה אותו מהעיר העתיקה, ובמאמצים עילאיים אמר לו "שלום". זאת הייתה המילה האחרונה שלך, עדיאל, ואף אחד פה לא מתפלא.
אם בדרך כלל אני משתדלת לנהוג בכבוד במילה הכתובה, עכשיו אני עטופה חרדת קודש. כי המילים שאני כותבת יכולות להפוך את חייו של עדיאל לקלישאה. והם היו הכול חוץ מהמילה השחוקה הזו. עדיאל פשוט אהב לחיות, וידע ליהנות מהפיצ'יפקעס של החיים, ובינינו, אלו החיים עצמם. מהבחינה הזאת אפשר להתנחם שחייו הקצרים היו מלאים וגדושים.
ריח שמפו של ג'ונסון לתינוק. אני חושבת שמכל הרגעים פה, שעדיין מתרחשים בקומה מתחתיי בשעת כתיבת שורות אלו, אחד הרגעים שוברי הלב היה כשנכנסתי לאמבטיה אחרי שרחצו את זיו אהרון. הריח הזה של תינוק שיגדל בלי אבא לא מרפה ממני. בעיקר כי כל כך אהבת את ילדיך, חיית למענם, וידעת את טעמם הנפלא של חיי האבהות.
כשנפרדנו ממך, ביקשנו לשיר לך שירים, ניסינו לשיר את "מודה אני" של עומר אדם, שידענו שאהבת, אבל מרוב אשכנזיות יצא לנו "מודה אני" של מאיר אריאל שאהבת לא פחות. היו לנו דקות של חסד גדול. עלית השמימה, או לאן שזה לא יהיה, כשאתה עטוף באהבה, בכינו יחד והיינו רחוקים מלהבין.
ועכשיו בשבעה, לעיתים רבות עולים פרצי צחוק מאחד המעגלים. אנחנו יודעים שזה בסדר, בטוחים שאם במקרה היית עובר פה בטוח היית מצטרף. בטח היית מבקש שנביא גיטרה ונשיר קצת ובין לבין צוחק איתנו על עצמך – על הזיכרון המטורף לפרטים, על הטיול של החבר'ה הקשתים שהצלחת להפוך מחוויה מבאסת למתוקה, על השנינויות ומשחקי המילים, על החופרים בעיר דוד שעבדת איתם, שמספרים שהיית שתקן ואנחנו יודעים שבעצם היית פטפטן בלתי נלאה, על ההתערבות שלך שתצליח לישון בכל המיטות של הפנימייה ועוד ועוד.
חיפשתי את הסיפור האחד שדרכו אצליח לספר אותך, ומובן שאין כזה, שוב, כי ההסתכלות המיוחדת שלך היא זו שהפכה אותך למי שאתה ולא האירועים עצמם.
ופשוטים הדברים ומותר בם לנגוע. כך חיית עדיאל, ולנו עכשיו קצת יותר מסובך מתמיד, וקצת יותר כואב לנגוע. אנחנו רק מתחילים להבין מה עובר עלינו – משפחה וחברים – והכאב שלנו עוד תינוק בן כמה ימים. יום אחד הוא ילמד ללכת, ויום אחד הוא ילמד לדבר, אבל עכשיו אנחנו בעיקר מערסלים אותו ודומעים אותו, ובל נשקר, גם צוחקים אותו הרבה – ובעיקר כואבים מאוד מאוד.
