תמונת הסקרים המתבהרת אחרי סגירת הרשימות היא האופטימית ביותר שהייתה לבנימין נתניהו מאז בחירות מועד א', בשנת 2019. חודש וחצי לפני יום הבוחר, ממשלת ימין מלא־מלא עם נפתלי בנט נראית בהישג יד. פרישת סער, השתוללות הקורונה והמשפט המתקדם מתקזזים עם פיצול השמאל, מבצע החיסונים והסכמי השלום עם מדינות ערב.
ההכרעה תהיה על חודו של מנדט, ותלויה גם בכישלון של אחת או יותר ממפלגות השמאל המתנדנדות: מרצ, העבודה, כחול לבן, רע"ם והכלכלית. איתמר בן־גביר ובצלאל סמוטריץ' יצאו לעת עתה מאזור הסכנה ומתבססים על חמישה מנדטים, בין השאר הודות לקול החרדי: ביהדות התורה עברו מהתקפה למגננה, ולא יפעילו את המטה החרד"לי שניסה למשוך קולות ציוניים־דתיים בבחירות האחרונות. הפעם המשימה שלהם היא למנוע זליגת קולות חרדים אל המפלגה החרד"לית.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– אין ימין ושמאל: כל הטוויטר מובך מדני דנון
– המאבק בגניבות הנשק: "הפורצים יודעים שלא יעשו להם כלום"
– נשק מדיני: ישראל מובסת בקרב על התודעה
גדעון סער, שנתניהו סימן אותו כאיום הגדול ביותר, מאבד מומנטום. בכיר בליכוד העריך השבוע שסער יסיים בתוצאה חד־ספרתית. התבטאויות שונות, בנפרד, השמיעו בשתי מפלגות יריבות נוספות. זו ודאי יותר משאלת לב של נתניהו, בנט ולפיד מאשר תחזית פוליטית מדויקת, אבל היא מתבססת גם על המגמה הקיימת. לפיד מתחזק באופן עקבי, סער נחלש באופן עקבי, ובנט שומר על יציבות.
נתניהו מקפיד לומר שאינו מתערב באופן חלוקת הקולות בשמאל, אבל הוא מתאמץ מאוד למצב את לפיד כראש החץ שמולו, על חשבון סער. הוא מעדיף מאבק דו־ראשי קלאסי מול יריב נוח בשמאל, מאשר קריאות תיגר מתוך הימין. גם אם לא ישיג 61, האפשרויות הריאליות ביותר הן ממשלה בראשות נתניהו או בחירות חמישיות. האפשרות השלישית, ממשלת לפיד־סער־בנט, אפשרית אולי על הנייר, אבל הסבירות שתקום קלושה מבחינה פוליטית. שלושתם בני אותו דור פוליטי ולא ירצו להמליך איש את רעהו כיורשי נתניהו. רוטציה זוגית הוכחה כבלתי אפשרית; רוטציה משולשת היא דמיון.
רק פעם אחת בתולדות ישראל הוקמה ממשלה שלא על ידי המפלגה הגדולה. זה קרה ב־2009, כשנתניהו השיג מנדט אחד פחות מציפי לבני אבל הגיע עם 65 ממליצים וממשלה תפורה מראש. הפעם הפער בין הליכוד ובין המפלגה הבאה בתור אינו מנדט אחד אלא עשרה. בחלק מהסקרים כוחו של נתניהו כפול משל הבא אחריו. בליכוד גם מסמנים את תקווה חדשה כמקור לאצבעות החסרות במידת הצורך. הכינוי "מפלגת עריקים" נאמר בתיעוב ובציפייה גם יחד. הנדל והאוזר, שאשא־ביטון, אלקין, הילה שי־וזאן ואחרים כבר הוכיחו יכולת מעבר בין מפלגות וגושים. עם התמריץ הנכון, משוכנעים אנשי נתניהו, הם יוכלו לגייס חבר או שניים מהמפלגה שחרתה על דגלה את ההבטחה לא לשבת עם נתניהו.
ועוד משהו על בנט: לראשונה מאז בחר באסטרטגיית לשון המאזניים הוא קוצר פירות: מעמדו כממליך המלכים בממשלה הבאה מתבסס בכל תרחיש. הסירוב להתחייב שלא ישב עם נתניהו אולי העמיד אותו בנחיתות מול סער מבחינת מספר המנדטים, אבל מנדט מאזניים של בנט שווה כמו שלושה של סער הכבולים לגוש רק לא ביבי. עם זאת, נתניהו יעדיף בחירות חמישיות מאשר לפנות את לשכתו ליו"ר ימינה בחלקה הראשון של קדנציית חילופים. גם בנט מבין שעם מספר דו־ספרתי נמוך של מנדטים הוא לא יוכל לתבוע מנתניהו את חצי המלכות, אבל יש בידיו עוד סחורה יקרה שיוכל להציע לנתניהו: חבילת חסינות מלאה תמורת ראשוניות ברוטציה. הדילמה שתעמוד בפני נתניהו תהיה – ממשלה מלאה בלי חסינות, או חסינות מלאה עם חצי ממשלה.
אפשרות של חסינות שתקפיא את משפט נתניהו תתקיים אך ורק אם שלב ההוכחות לא ייפתח. החשש של נתניהו אינו מההשפעה האלקטורלית הלא קיימת של שמיעת העדויות בבית המשפט, אלא מנקודת האל־חזור שאחריה לא יוכל לבלום את התהליך המשפטי. דיון התגובה לכתב האישום בתחילת השבוע רק הבליט עד כמה האירוע, שאין לזלזל בחשיבותו הסמלית והציבורית, חסר משמעות פוליטית. בעיצומה של מערכת בחירות הגיע ראש הממשלה לדיון במשפט שמתנהל נגדו, ואפילו אוושה קלה לא הורגשה בדעת הקהל. תיקי נתניהו מגולמים עד תום בערך המניה שלו. שום התפתחות, מלבד אולי הרשעה או זיכוי, לא תעביר אדם אחד ממחנה למחנה.
באופן פרדוקסלי, נתניהו הצליח אפילו להרוויח מהמצב. בניגוד להרגלו הוא הקדים לבוא לבית המשפט, נאשמים אחרים איחרו, וכך נוצרה תמונה ספק־מכוונת של ראש הממשלה יושב על כיסא משרדי במשך דקות ארוכות, ממתין לתחילת ההליך המשפטי הקצרצר המבושש לבוא. בלי שאמר מילה לתקשורת שצבאה על בית המשפט, התמונות בשידור חי אמרו: בעיצומה של מגפה, אתם מבזבזים את זמנו היקר של ראש הממשלה.
בשולי הדיון על הרגעים הקדם־משפטיים הללו בבית המשפט בלט הניסיון הגס והמכוער להשתיק את פרשן חדשות 13 ד"ר אבישי בן־חיים (גילוי נאות: חבר, עמית ומורה), הטוען כי עצם קיום המשפט הוא ניסיון ההגמוניה לשלול את יכולתה של "ישראל השנייה" להשתתף במשחק הדמוקרטי. העובדה שבשמאל מנסים לסתום לו את הפה מחזקת באופן אירוני את גוף הטענות שלו, אבל עדיין לא אומרת שהוא צודק. בהבחנה שלו בין "ישראל השנייה" המזרחית, תומכת נתניהו, ובין "ישראל הראשונה" שמשתמשת במערכת המשפט כדי להפיל את שלטונו, יש גרעיני אמת חשובים, ודווקא לכן חבל שבן־חיים מתעקש לארגן באמצעותה את המציאות כולה, ולחלק את העולם לטובים ורעים.
עיקר הבעייתיות בטיעון של בן־חיים היא שלילת מרחב התמרון הפוליטי של מי שהוא מבקש להגן עליהם. אי אפשר להבין את המערכת הפוליטית בישראל בלי שיח השבטים והזהויות, אבל גם אי אפשר לפרש את הפוליטיקה רק באמצעות השיח הזה. בעוד בן־חיים משרטט את קו השבר בין תומכי נתניהו למתנגדיו בתפר שבין ישראל הראשונה לישראל השנייה, לטעמי הקו עובר קרוב לשם אבל בנקודה אחרת: בין המחנה האמוני לכל השאר.
נתניהו ריכז סביבו את ברית המאמינים. החרדים, הדתיים והמסורתיים. זה המכנה המשותף של כל תומכיו וזה ההסבר לכך שישראל ביתנו, מפלגת העולים שמשתייכת עמוק לישראל השנייה אם לא השלישית, וגם לימין, הייתה הראשונה לנטוש את הגוש המקורי שלה ולדרוש את הדחת נתניהו. זו גם הסיבה לכך שהציונות הדתית על אגפיה האליטיסטיים, שבן־חיים מייחס לה שאיפת זהוּת עם ישראל הראשונה, נשארה נאמנה לנתניהו, עד כדי כך שגם אחרי שבנט הושאר מחוץ לקואליציה הוא מסרב להצטרף לגוש רק־לא־ביבי, בניגוד לחבורת ליכודניקים ותיקים שהצטרפו למחנה סער ושלילת נתניהו.
מאידך, גם אם אליטות מסוימות אכן מתנכלות לנתניהו – הימין, המחנה האמוני, ישראל השנייה או איך שלא יוגדר השבט הזה רשאי להחליף את מנהיגו משיקוליו שלו, כפרטים וכשבט, עם או בלי קשר לאליטה. למשל באמצעות העדפת הממלכה על פני המלך (כך, למשל ולהבדיל, נהג מחנה הסרוגים כשהחליט לא לנצח את מדינת ישראל בגוש קטיף), או בשל העדפת רכיבי זהות אחרים, כמו אידיאולוגיה או מאבק בשחיתות שלטונית על פני עדתיות. לכן דווקא כשבן־חיים מאשים את ההגמוניה בשלילת זכותה של ישראל השנייה להשתתף במשחק הדמוקרטי, הוא זה שמגביל את מרחב הבחירה של ישראל השנייה ומייצר הגמוניה מזרחית לא בלתי מודעת.
כך היה גם בפעם הקודמת שבן־ חיים נרתם להצלת מפעל פוליטי באמצעות שיח הזהויות העדתי, והגדיר כל ביקורת על ש"ס כ"אנטי־מזרחית". התוצאה היא מניעת ביקורת עניינית באמצעות טיעון זהותי, וביסוס של ההגמוניה המכוונת והמודעת היטב להגמוניותה שש"ס ביקשה להשליט בקרב יוצאי עדות המזרח והמגרב (והרב עובדיה יוסף זצ"ל ביקש לבסס אותה מבחינה הלכתית, על חשבון מנהגי ופסיקת קהילות צפון אפריקה). לא כל מזרחי המבקר את דרעי או קורא להחלפת נתניהו הוא "משרת" או "מומר".
אגב, גם הכינוי שבן־חיים הדביק למפלגת תקווה חדשה של גדעון סער, ״מפלגת השנאה וההדרה״, יוצא מנקודת הנחה ששלילת המשך שלטון נתניהו היא החרמת מחנה תומכיו. אפשר לטעון זאת נגד כל וטו פוליטי, אבל זהו כלי לגיטימי בפוליטיקה. גם ההחלטה העקרונית־אישית של החרדים לשלול ממשלה עם לפיד בכל תסריט היא בעצם החרמה, אם כי יעילה ולגיטימית. צודק אבישי בן־חיים המבקש מהאליטה שתעיף את המגף מהצוואר של ישראל השנייה, אבל גם החיבוק האוהב יכול לחנוק. שחרר.
