זה כנראה יירשם כערב ההשקה הגדול ביותר שהתקיים אי פעם לספר מודפס, שלא לומר בגרסה דיגיטלית. בעיתוי מושלם ודוחף מכירות, בדיוק בשעה ש"בגוף ראשון", ספרו האוטוביוגרפי של ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט, יוצא לאוויר המדיה – אישרה הצנזורה לפרסם שישראל עמדה מאחורי תקיפת הכור הסורי במארס 2007. ומרגע הישמע הגונג, התקשורת כולה צהלה ושמחה. 11 שנים של שתיקה נפלטו באחת לשלל כתבות מוכנות מראש ואולפנים פתוחים. דמויות ארכיון שבו לזמן קצר לאותן שעות מתוחות, שבהן מטוסי חיל האוויר יצאו מבסיס־האם למבצע "מחוץ לקופסה", ותקפו כור גרעיני סורי זמן קצר לפני שהפך לפעיל. המודיעין הישראלי – זה שמתוקף תפקידו נגזר עליו לשמור את הילת ההישגים שלו עמוק בתחתית הבור והבטן – זכה השבוע לרגע קטן של חסד. ואתם יודעים מה? בצדק.
יבוא יום והמבצע הזה, על כל המתחים שלפניו ולאחריו – מרגע ההבנה שיש כאן חשד סביר לכור גרעיני, ועד שאופציית התגובה הסורית בצורת מלחמה ירדה מהפרק – יתומצת לסרט אקשן בן תשעים דקות. בסרט הזה אפילו חתונת המזכירה של הרמטכ"ל בליל התקיפה תיראה כמו חלק מהתוכנית כולה (הפרטים המלאים בכתבתו של יוחאי עופר במוסף יומן). גם החשש של רב־אלוף גבי אשכנזי ממתקפת טילים שתשנה את קו הרקיע של תל־אביב יוצג באופן מורט עצבים וכוסס ציפורניים, אפילו שהסוף ידוע מראש. כשזה יקרה, כשכל אלה יעלו על המסך הגדול, אני אהיה שם נרגשת ופעורת פה בלב מלא תודה. כשבבור שבקריה יישמע הקוד המיוחל "אריזונה", שמלמד על הצלחת המבצע, אני אשב דרוכה על כיסאי ואמחא כפיים סוערות. ככה אני, דומעת מול המרקע, מוחאת כפיים סוערות לדמויות שמאחורי הפלזמה. אם הרעתי בגאון עם חדר הבקרה של "אפולו 13", אני כנראה אצא מגדרי גם בהקרנות חוזרות של הסרט המתבקש "אריזונה, עבור". אשב שם ואדמע את עצמי לדעת, כאחרונת הפטריוטים שאני, והלב שלי ישתולל מול תמונת חיילינו השבים לבסיסיהם בשלום, גם אם הם מגולמים על ידי שחקנים שלא ראו מראה בקו"ם מהצד הנכון.
אכן, לא מדובר במבצע אנטבה – לא היו מעורבים כאן אזרחים שיש לפעול לצידם בזהירות של פינצטה, ולא נחיתה לקרקע באזור עוין, במרחק 4,000 קילומטר מהארץ; ובכל זאת מדובר בתקיפה בלב שטח האויב, מבצע חד ונקי שעיקרו כל מה שקדם לו וכל מה שבא אחריו: הזיהוי המודיעיני המדויק לפני כן, והעמימות התקשורתית לאחר מעשה, שאפשרה לנשיא בשאר אסד להימנע ממלחמת אגו שהייתה עולה בדמים לשני הצדדים. שנה לאחר מלחמת לבנון השנייה, טילי אויב בעומק המדינה ולוחמים שנקראים לגבולות העקובים מדם לא היו תרחיש מלבב במיוחד. ישראל, בשום שכל, ויתרה על התהילה למשך כמה שנים לטובת שלום בניה. להבדיל מזירות בעייתיות אחרות, כאן האיפוק אכן שיקף כוח.
השבוע כבר היו מי שמיהרו לסמן גם את המידע המודיעיני ככישלון, להגדיש את הסאה בתיאורי אינטרסים ובתככנות מסדרונות; אבל גם אלה לא יכולים לקלקל את החגיגה, ולחגיגה הזו שותפים רבים. תא"ל במיל' אלי בן־מאיר – ראש הזירה הטכנולוגית באמ"ן אז, ובהמשך ראש חטיבת המחקר – סיפר השבוע שדווקא המומחים לסוריה שהיו בסוד ניתוח העניינים טענו שלא סביר שמדובר בכור גרעיני. כל המתפלפלים ומביני הדבר בדקו את הסיכויים, ההיתכנות ומה יוצא לאסד מזה, והגיעו למסקנה שפשוט לא ייתכן. דווקא בן־מאיר וחבריו, אלה שפחות שחו בים הסורי, הסתכלו על הרמזים והאמינו שאכן כן: אם זה נבנה כמו כור, מוסתר כמו כור ומתנהל כמו כור – זה כנראה כור. לקח להם עוד כשלוש שנים לשכנע את המערכת בצדקתם, ובכך הפכו להוכחה נוספת שאינטואיציות וראש בריא על הכתפיים חשובים יותר מדקדוקי סטטיסטיקה והסתברות. כך הצליחה ישראל בספטמבר 2007 למחוק מעל פני האדמה כור כל כך סודי, עד שאפילו הרמטכ"ל הסורי לא ידע על קיומו. לדברי בן־מאיר, מפקד הצבא של אסד עוד ביקש למחרת המבצע להבין מפטרונו מה לעזאזל הישראלים האלה תקפו בכלל. לשמוע, ולדמוע מהתרגשות.
וכן, כל זה קרה במשמרת של אהוד אולמרט. תתמודדו עם זה. ראש הממשלה שזכה לרמת פופולריות חד־ספרתית, שמצליח גם בימים אלה להרגיז בשחצנות האופיינית לו ולהותיר תחושות קשות אחרי כל ריאיון איתו, קיבל גם החלטות אמיצות ונבונות לטובת ביטחונה של מדינת ישראל. זאת בשעה שארה"ב (של בוש, יש לזכור, לא של אובמה) מסרבת לקחת אחריות; כשהנשיא המיועד שמעון פרס מציע לפתוח ערוץ הידברות מול הסורים (שמעתם נכון); וכששר הביטחון אהוד ברק דורש להשתיק את המבקשים לזרז את ההפצצה לפני שהכור יגיע לנקודה החמה, נקודת האל־חזור. אבל אולמרט לא מסכים לקחת סיכון.
אינטרסים פוליטיים מככבים סביב כל פרשייה ביטחונית – הן בנוגע לעת ביצוע משימה, הן בדבר עיתוי פרסומה – אבל הם לא נוגעים לעיקר: התקיפה בסוריה הייתה מצילת חיים, מצילת מדינה, ומן הראוי לחגוג את זה. אל תתבלבלו, זה לא של אולמרט ולא של ברק. זה של מדינת ישראל. ישראל, שהייתה אז בת פחות משישים שנה – תקופה שבה הצליחה להרים צבא הגנה שאין כמותו, ובתוך כך גידלה מנהיגים בעלי אחריות לאומית חוצת מפלגות. מלחמת לבנון השנייה, המושמצת כל כך, מוזכרת בשנים האחרונות ככזו שהצליחה להביא לשקט מרשים בגבול הצפוני שלנו. השבוע נראה שגילינו למפרע שלא המלחמה שהתקיימה ב־2006 היא זו שהבטיחה יציבות בצפון, אלא המלחמה שלא התקיימה ב־2007. מאזן האימה עובד לטובתנו, ובצדק. לידיעת הקוראים בטהרן.
לתגובות: orlyg@makorrishon.co.il
