בשתי שנותיו האחרונות כראש ממשלה, הנהיג יצחק שמיר המנוח מדיניות חדשה וליברלית כלפי אזרחי ישראל הערבים, המפרידה בין הממד האזרחי לממד הלאומי: כל אזרח במדינה, יהיה מוצאו אשר יהיה, שווה זכויות, והמדינה מחויבת לסגור כל פער במישור האזרחי ביישובו. אך במישור הפעילות הלאומית או הלאומנית, יש לדחות כל טענה לאוטונומיה או היפרדות מן השלטון המרכזי. הראייה המדויקת הזו התקבלה בסבר פנים יפות בקרב הציבור הערבי. בבחירות 1992, כשהליכוד נחל תבוסה והשלטון עבר לממשלת רבין־פרס, מצאה המפלגה נחמה פורתא במנדט וחצי מן הציבור הערבי – ההישג הגדול ביותר מאז ומעולם של המפלגה במגזר הערבי.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– התרגיל שממלכד את כל יריבותיה של רוסיה בקווקז
– "חיים ענה לי, קצר ותמציתי, וביקש שבפעם הבאה אפנה למזכירה שלו"
– סופו של עידן: ארה"ב תשוב למועצת זכויות האדם של האו"ם
אחת הסיבות להישג הייתה התחושה בקרב הציבור הערבי שחברי הכנסת ברשימות הערביות מקדישים את עיקר מרצם לקידום נושאים פלסטיניים לאומיים ולא לקשיים האמיתיים של הציבור. זאת בניגוד למדיניות ולמעשים של הממשלה. מדיניות שמיר הייתה לפתור את הקשיים האזרחיים, והממשלה עשתה זאת כמתבקש מול כל ציבור בארץ.
האוכלוסייה הערבית הפנימה את הלקח: ההצבעה לכנסת בכלל ולסיעות הערביות בפרט נתפסה יותר ויותר כהצבעת סרק. דו־שיח ישיר עם הרשות המבצעת נחשב יותר ויותר לנתיב הנכון. לכן כל אימת שהציבור הישראלי, או לפחות חלקים ממנו, רצו בשיעור הצבעה גבוה, הציבור הערבי הדיר את רגליו מן הקלפיות, שהרי אין משמעות אמיתית להצבעה עבור הסיעות הערביות ולא הייתה סיבה להתערב בסוגיות פנים־יהודיות. במיוחד זכורה מערכת הבחירות של 2006, אחרי הנסיגה מגוש קטיף, שרק 56 אחוזים מבעלי זכות הבחירה הערבים הצביעו בה.
הפער המתרחב בין סיסמאות חברי הכנסת הערבים ובין הצרכים של האוכלוסייה לא נסתר מן הסיעות הערביות. מאז 2013 חל שינוי ניכר ברטוריקה שלהם ובדרכי פעולתם: הגם שלא ויתרו על התבטאויות בנושאים הפלסטיניים, הם מקדמים עוד ועוד נושאים אזרחיים של ציבור שולחיהם. לשם כך הם מנהלים היום יותר מאי פעם בעבר דו־שיח פורה עם חברי הסיעות הציוניות. עם זאת, בעבר הצביע הבוחר הערבי בשיעור של יותר מ־90 אחוזים עבור המפלגות הערביות, אך היום – לאור הדו־שיח הפתוח עם הציבור היהודי ונציגיו מכל הסיעות והלגיטימציה למפלגות היהודיות – ייתכן מאוד שנראה לראשונה זה זמן הצבעה ניכרת למפלגות ציוניות.
המפתח לקול הערבי הפעם הוא מתן מענה הולם לדאגות האמיתיות, ובראשן הפשיעה הגואה והחזקת הנשק הבלתי חוקי במגזר הערבי, וכתוצאה מהן העלייה במספר הנרצחים. מקרי הרצח מיוחסים בחלקם לכנופיות פשע ובחלקם לאלימות בתוך המשפחה. האלימות פרצה כל תקדים מוכר. באחד האירועים נרצח נער בן 15 לאור היום בכביש 6 בנסיעה במכונית שליוותה ניידת משטרה, ובימים האחרונים נהרגו שני צעירים בכפר טמרה בעקבות חילופי אש של המשטרה עם חשודים שירו לעבר בית. המצב הפרוע מדאיג את היהודים והערבים במדינת ישראל במידה שווה. לא יעלה על הדעת שבמרחק דקות ספורות מנתב"ג אין חוק, ושאין דין ואין דיין בחלקים מצפון הארץ, מדרומה וממרכזה. אין מנוס מן הקביעה שיש לשים קץ לכך, ואומרים זאת בציבור הערבי ובציבור הכללי כאחד.
מתמיה שלמרות חומרת המצב בלמה ממשלת נתניהו־ניסנקורן יוזמה של גדעון סער לחוקק חוק הקובע עונשי מינימום על המחזיקים בנשק בלתי חוקי ועל הסוחרים בו. למעשה, על אף ההסלמה, רק סער התבטא פומבית בנושא. דומה שמנהיגי ציבור אחרים חוששים מן הנושא הרגיש, אף שזה מכבר הגיעה העת לפתרון יסודי.
נראה שנוכח השינויים בדפוסי ההצבעה של ערביי ישראל, המחפשים פתרון אמת לבעיותיהם האזרחיות ומתעניינים פחות מבעבר ב"סוגיה הפלסטינית", רק רשימת מועמדים שתציע פתרונות מוחשיים לפשיעה הגואה ולבעיות אחרות תהיה אפשרות הצבעה רצויה בציבור פעיל פוליטית המודע לזכויותיו האזרחיות במדינה הדמוקרטית.
פרופ' אלכסנדר בליי הוא עמית מחקר באוניברסיטת חיפה, לשעבר יועץ ראש הממשלה לענייני ערבים והמדען הראשי במשרד המדע והטכנולוגיה. המאמר אינו משקף את דעתה של אוניברסיטת חיפה
