בלי חרטות: צעירים, כדי לא להדביק רוצו להתחסן

גם כשמשבר הקורונה ייגמר נזקיו ימשיכו ללוות אותנו עוד תקופה ארוכה. הנזקים הרפואיים, נזקי הסגרים והשלכות המגפה על חיינו יהיו ארוכי טווח. בהקשר זה, איני מקנא במי שלא הקפידו על ההנחיות, הדביקו ו"הרגו" את הוריהם, ומתמודדים כעת עם ייסורי מצפון קשים.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– "יש חשיבות גדולה לכך שישראל תקום מספסל הנאשמים"
– ללא אסטרטגיה או מתווה: ישראל יוצאת מסגר שלישי
– מפלגות הימין החדשות בונות מערך שטח כמשקל נגד לליכוד

אחוזי ההתחסנות הגבוהים בישראל הם אכן בשורה משמחת. לצד זאת, ישנם אנשים רבים שמשום מה מתמהמהים לקבל את החיסון, כשטענות משונות עולות בקרבם. הם סבורים שמכיוון שהם לא נמנים על קבוצת סיכון – אין להם לאן למהר. אולם טעות בידם. מי שטרם התחסן צריך לשאול את עצמו – כיצד הוא יכול למנוע את שרשרת ההדבקות הבאה ולעצור את גרף המתים שממשיך לעלות.

במיזם "קדושת החיים" אנו מקבלים מדי יום שאלות רבות בנושא הקורונה. לפני כשלושה חודשים התקשרה אליי אישה שביקשה לברר כיצד ניתן לטפל באביה החולה בדמנציה שכעת נדבק בקורונה, תוך אשמה כבדה שהיא חשה, כיוון שהיא זו שהדביקה אותו. אני נזכר באותה שיחה כאובה, האישה הזאת עשתה כל שביכולתה על מנת לשמור על אביה אך ללא הצלחה. מה לדעתכם היא הייתה מרגישה אילו הייתה יכולה להתחסן ולמנוע זאת, אך בחרה שלא?

הגמרא במסכת יומא עוסקת בדין מפולת שנפלה על אדם בשבת. מסקנת הגמרא היא שמפנים את גל האבנים בשבת גם אם מדובר על חיי שעה. כלומר גם אם המומחים והרופאים מבהירים לנו שלא ניתן להאריך את חייו של אדם הקבור שם ליותר מדקה אחת – בכל זאת עושים מה שצריך להצלתו של אותו יהודי.

הרעיון היהודי והתורני שעומד בבסיס ההלכה הזאת הוא שערך החיים אינו ניתן למדידה. אין הבדל משמעותי בין דקה, שעה או שנה. אין הבדל בין אדם שחי עשרים שנה או תשעים שנה. חייו של כל אדם נחשבים כעולם מלא ומבחינתנו, ערך החיים הוא אין-סופי.

אלחנן ניר כותב באחד משיריו:

מִי שֶׁלֹּא נָפְלָה עָלָיו מַפֹּלֶת
וְהוּא סָפֵק חַי
סָפֵק מֵת
סָפֵק שָׁם
סָפֵק אֵינוֹ שָׁם
מִי בִּכְלָל יוֹדֵעַ מִמֶּנּוּ.
וְכַמָּה סְפֵקוֹת שֶׁיֵּשׁ בּוֹ
וְכַמָּה רְעָדִים
וּגְדֵרוֹת דָּם הוּא הַנָּפֶשׁ

מסביבנו נמצאים הרבה אנשים שהם ספק חיים-ספק מתים. אנשים בסוף ימיהם שלא ברור אם הם מבינים או שחדלו מלהבין. עכשיו, אחרי שמחלה נוראית כמו מחלת הסרטן, נגיף הקורונה או מחלות שונות הכריעו אותם, האחריות על חייהם מוטלת על הכתפיים של כל הסובבים אותם, המשפחות, השכנים והידידים.

בעולם כבר מתו למעלה מ-2 מיליון אנשים כתוצאה מהנגיף. האם הפסקנו להיות רגישים לחיי אדם? הגיע הזמן שנשוב לדאוג לזקנים ולחולים כפי שהתורה דורשת מאיתנו. אני מבקש, לכו להתחסן! אנו צריכים שכל המעגלים הסובבים אותנו יהיו מחוסנים. כדי שחלילה אף אדם לא יידבק מאיתנו וישאיר עלינו כתם שלא ימחה לעולם.