עיזבונו של רבי נחמן מברסלב כולל משל קצר ומדויק על הפוליטיקה הישראלית המודרנית: "הקבצן שהפך למלך". הוא עוסק ב"מדינה, שהנימוס (המנהג שלה) היה, שכל שלוש שנים היו לוקחים מלך אחר בזה האופן: היו יוצאים לשדה, והראשון שפגעו בו היו ממליכים אותו, אפילו סומא וחיגר.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– רואות בעיניים: הצצה לליווי המשפחות במחלקת קורונה
– המנצחים, המפסידה והשאלות: הציונות הדתית סוגרת רשימה
– לאחר נחיתת מטען מאיראן: דיווח על תקיפה ישראלית בסוריה
פעם אחת יצאו, ופגעו ראשון בקבצן אחד שהיה שיכור, ותכף לקחו אותו בכבוד והביאו אותו לפלטין המלך, והפשיטו את מלבושיו והלבישו אותו בגדי מלכות והכתירוהו בכתר מלכות, והיה שיכור ולא ידע כלום, ויישן.
"וכשנעור משנתו, וראה שהוא בפלטין של המלך ומלובש בגדי מלכות והמשוררים מזמרים, התפלא מאוד אם זה חלום. הלוא הוא זוכר שהיה מוטל באשפה. והכה באצבעו, שיכיר אם זה חלום או לא, וראה שאין זה חלום. על כן חשב שהוא באמת מלך".
פחות או יותר, זה מה שקרה לבני גנץ. הוא לא קבצן ולא שיכור, חלילה, אבל ודאי לא ניחן בכישורי מלוכה. למזלו, לרוע מזלנו, המנהג המקובל במדינת היהודים גורס שכמעט מדי ערב בחירות התקשורת יוצאת לתור רמטכ"ל לשעבר או ידוען בכיר אחר, מניחה כתר על ראשו, ובלי כל קשר לכישוריו הטבעיים מכריזה עליו כמועמד הראוי ביותר לראשות הממשלה, זה שיביס סוף־סוף את ביבי. לעיתים קרובות הוא אכן משתכנע ונרתם למשימה, עד שהמציאות טופחת על פניו. כך קרה עם הרפתקת מפלגת המרכז של אמנון ליפקין־שחק, עם אהוד ברק בשעתו, ולפני שנתיים עם בני גנץ.
התיק האישי של גנץ, רמטכ"ל אפור בדימוס, לא הכיל רמז שהוא מתאים לשמש כקברניט האומה הסבוכה הזו. גם לו עצמו היו בהתחלה פקפוקים רבים. במשך חודשים רבים שמר על שתיקה. אבל בסוף השתטה לחשוב שהוא מתאים, והסוף ידוע, כדברי הסיכום של רבי נחמן: "כך הוא בהמפורסמים של שקר, שרואים שעושים להם כבוד כזה ואינם מבינים מפני מה, ומתבלבלים בדעתם אם באמת הם מפורסמים או זה חלום".
כחול לבן הייתה חלום סוריאליסטי במיוחד. כמעט כל המלכים שכיכבו בו פרסמו בחודש האחרון הודעות פרישה. גבי אשכנזי, אבי ניסנקורן ומשה יעלון. גם הם פותו להאמין כי נועדו לגדולות, ובפועל הגיעו לקטנות. גנץ נותר לבדו עם עיי ההרס, על סף אחוז החסימה. אפילו לעומר ינקלביץ' לא נותר לו עוד מה להציע. גם לא נותרה לו אפשרות להסביר איך זה שלפני חודשיים הוא גרר אותנו לבחירות על עקרון שרידותו של אבי ניסנקורן במשרד המשפטים, וכבר אחרי כמה שבועות ניסנקורן פרש משם ביוזמתו, ובינתיים פרש בכלל מהפוליטיקה. אז על מה, לכל הרוחות, גנץ התעקש? האם לא היה עדיף להתעלם מהלחץ השמאלני הכבד ולזרום עם הצעות הפשרה שיכלו למנוע את פיזור הכנסת? עכשיו טוב לו יותר?
ודאי שלא. עכשיו רק רע. אבל למרות תבוסתו המוחצת במבחן המעשה הפוליטי, גנץ ממשיך לשמור על גינונים של מנהיג מפלגת ענק, לנהל בו זמנית ארבעה־חמישה משרדי ממשלה חשובים, ולנצל את זכות הווטו שלו ליד שולחן הממשלה כדי לתקוע מקלות בגלגלי המאבק בקורונה. בחירוף נפש ממש הוא נאבק השבוע בתחנוני בכירי מערכת הבריאות להאריך את הסגר בשבוע, כאילו נשאר לו איזשהו סיכוי לקושש כמה קולות מנפגעי הסגר, ואיכשהו למשוך עד נובמבר ולהפוך מראש ממשלה חליפי לראש ממשלה קבוע.
אם הוא באמת חושב שיש לו סיכוי כזה, מצב קשריו עם המציאות עגום ממצבו של הקבצן הנ"ל. בני גנץ הוא היום שם נרדף לתקלה לאומית קשה. יש קונצנזוס שמבצע המלכתו היה אסון. רוב הסיכויים שהסקרים יאלצו אותו לפרוש עוד לפני 23 במרץ. אולי יוכל אז להתנחם בכך שהקריירה הפוליטית שלו הייתה ארוכה מזו של קבצן אטרקטיבי נוסף, רון חולדאי, שהתרסק בסקרים עוד בטרם יבשה הדיו על הכרזת מועמדותו. מפלגת הישראלים הנפוחה שלו נגוזה ואיננה, כמו הטיטניק בהפלגת הבכורה. רבי נחמן ודאי היה אומר על כך, בסגנונו שלו, שהנמשל חזק יותר מכל משל.
