הפוליטיקה הציונית־דתית שוב מיטלטלת: האם על נפתלי בנט ובצלאל סמוטריץ' לשתף פעולה בבחירות הקרובות? לפחות בשעת כתיבת הדברים, נראה שהשניים עצמם הכריעו שלא. אבל כל עוד לא נסגרו רשימות המועמדים, השאלה עדיין רלוונטית.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– דעה: על טילים ושקרים: למה היה צריך לפסול את ג'נין ג'נין
– דעה: פחד גבהים: הפרישה של סמוטריץ' מימינה היא טעות
– מכת צפרדע מודרנית: מה מסכן את הרוח האנושית
הדילמה קשה לא רק בגלל החשש לאבד מנדטים יקרים, אלא גם משום ששני האישים האלה מייצגים את שתי הזהויות שהציונות הדתית נקרעת ביניהן: הרצון להיות חלק מהזהות הכלל־ישראלית, והרצון לשמר במקביל את הזהות המגזרית. מצד אחד, בני הציונות הדתית גאים בכך שבניגוד לחרדים, הם אינם שואפים להיבדל מכלל החברה. בו־זמנית, הם רוצים לעשות זאת מתוך גאוות יחידה.
בשניוּת הזו טמון פרדוקס דיאלקטי: ככל שבני הציונות הדתית ישתלבו בהוויה הכלל־ישראלית, כך ילכו ויאבדו את זהותם הייחודית, שמתוך החזון והעוצמה החינוכית שלה הגיעו לאן שהגיעו. במקרה כזה, העוצמה הייחודית הזו עלולה להיעדר בדור הבא.
אז איך אוכלים את העוגה וגם משאירים אותה שלמה? פתרון מעניין אחד נמצא בהבחנה בין הוויית החיים של הדור המבוגר ובין זו של הילדים ובני הנוער. המבוגרים חיים את השילוב במקומות העבודה, בצריכת התרבות ובעשורים האחרונים גם בשותפות ביצירתה. את הילדים והנערים מקפידים לשמור בחממה נבדלת, במערכת החינוך ובתנועות הנוער.
השניוּת הזו נשמרה בשנים האחרונות גם במערכת הפוליטית. פוליטיקאים רבים בני המגזר פעלו במפלגות כלליות, לצד מפלגה ציונית־דתית שביקשה לשמר את האינטרסים של המגזר, שלא במקרה התמקדו בעיקר בתחום החינוך. אך רצונם הגובר והולך של הבוחרים להרגיש חלק מהזהות הכלל־ישראלית לא הותיר כמעט מקום למפלגה מגזרית, עוד לפני העלאת אחוז החסימה.
ההלם מבחירות 2019, שהמושג של מפלגה ציונית־דתית כמעט נמחק בהן מהמערכת הפוליטית בישראל, החריד גם רבים שכלל לא הצביעו למפלגה הזו. אולי הוא אף החזיר לא מעט מצביעים לשקול מחדש את האפשרות של מפלגה מאוחדת גדולה. אבל מעבר לרגש הנוסטלגי, ראוי לבחון את שאלת הייצוג גם במונחים מציאותיים. גם לגבי האישים הפועלים כרגע, ועוד יותר לגבי מיצובה ארוך הטווח של הציונות הדתית כולה.
מההיבט האישי, עולה הרושם שאין הרבה טעם בהליכה משותפת. לא במקרה התפוצץ השילוב כבר לקראת בחירות 2019. לנפתלי בנט יש רצון גלוי בעמדת הנהגה לאומית. אילו יכול היה עושה זאת מתוך הליכוד, ושאלת האיחוד לא הייתה מתעוררת. היום ברור גם שאין שום סיכוי לכבוש עמדת הנהגה לאומית מתוך מפלגה מגזרית. לכן, מי שרוצה בעמדה כזו חייב לפעול מתוך אחת המפלגות הגדולות, אלו שיש להן סיכוי להרכיב ממשלה, והוא חייב גם להפנים שהגעתו לעמדת הנהגה תיעשה בהתגנבות יחידים, לא כנציג המגזר וכחלק מחבורה מגזרית.
מנגד, הטעם במפלגה מגזרית הוא לא רק ייצוג הצרכים של המגזר, אלא גם ייצוג זהותו הייחודית. הציבור הדתי־לאומי אינו דומה לחרדים, והוא לא יתמוך לאורך זמן במפלגה שתעסוק רק באינטרסים הישירים שלו. משתמע מכך שמפלגה מגזרית תצטרך להציג עמדה ממלכתית בסוגיות דת ומדינה, ובשאלות זהותה היהודית של ישראל. בשביל עמדה קיצונית קיימים החרדים, וגם החרד"לים הם רק מיעוט בתוך המגזר.
מסקנה: בטווח הקצר אין טעם באיחוד מלאכותי בין בנט וסמוטריץ', ששאיפותיהם שונות לחלוטין. איחוד כזה יהיה קטן מסך חלקיו, כי מצביעים רבים משני הצדדים לא יהיו מרוצים. יתר על כן: סמוטריץ' הוא אמנם פוליטיקאי מוכשר, אבל הביוגרפיה והרקע שלו לא מתאימים למי שאמור לייצג לא רק אינטרס מגזרי, אלא גם השקפת עולם מגזרית, מתונה וממלכתית במתח שבין יהדות ודמוקרטיה. מהברית שהוא מבקש לרקום עם החרדים לא ברור שהוא מבין את הנקודה הזו.
בנט וסמוטריץ' צריכים אפוא לרוץ בנפרד, ולכל היותר לשתף פעולה ביניהם במה שיוכלו להסכים עליו, אחרי הבחירות. ובעיקר: בטווח הארוך יש מקום למפלגה מגזרית של הציונות הדתית רק אם תהיה מוכנה לא רק לקרוא לכל הגוונים אל הדגל, אלא גם להציג דגל שיוכל להתאים למנעד רחב דיו של בני המגזר.
