בתוך כל הכאוס המבהיל שנחת על גבעת הקפיטול בשבוע שעבר, נרשם רגע אחד מכמיר לב. לאחר שחברי שני בתי הנבחרים שבו לדיון על תוצאות הבחירות לנשיאות, עמד לינדזי גרהאם, הסנאטור הוותיק מדרום־קרוליינה, ואמר ליושבים באולם: Enough is enough. נסער מאירועי הלילה הקשה, זמן קצר אחרי שהוא וחבריו הפרלמנטריים יצאו ממקום מסתורם, הזכיר גרהאם את הדרך הארוכה שעשה לצד דונלד טראמפ. האיש שהיה מהמקורבים ביותר לנשיא בקדנציה החולפת וסייע לו רבות במימוש מדיניותו, עמד נבוך נוכח הלהטת הרוחות שטראמפ היה חתום עליה. כשהוא נושא מעין דברי הספד לחברו, ציין הסנאטור את האמונה בדרך והאידיאולוגיה המשותפת, ואז הוסיף במבט כואב: אבל זהו, מספיק. Enough is enough.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– רוצים להחליף שלטון? תחליפו סגנון
– פרשת אהוביה סנדק: העיניים שלנו חייבות להיפקח
– הרומן של טראמפ עם טוויטר הסתיים בקול נפץ גדול
הדברים של גרהאם ביטאו את תמצית המבוכה של מי שמאמינים בחלק מהערכים ומהאידיאולוגיה שהוביל נשיא ארה"ב היוצא, אבל נחרדים מהתנהלותו ומרבות מתפיסותיו. לא צריך היה להגיע לפרעות הקפיטול כדי לנוע באי נוחות נוכח אורחותיו של האיש נטול הגבולות. עברו המביך וסגנונו הבוטה – גם ברשתות וגם בהתנהלות הפנים־פוליטית שלו – לא היו מקורות השראה לשעת מחנך. החודשים האחרונים מלמדים כי גם את הכישורים להפסיד בכבוד, נצטרך לקבל כנראה ממקור אחר.
אישיותו המורכבת והצבעונית של טראמפ הייתה למעשה הסוגיה המרכזית בבחירות ב־2016. אדם רב עוצמה ונטול רסן עמד להביך את המעצמה הדמוקרטית הגדולה, אבל גם להפוך אותה ל־Great again. נדהמים צפו אז הרפובליקנים באיש הריאליטי הסורר שמגיע אליהם משורות הדמוקרטים, ונגד כל הסיכויים הופך להיות המועמד הרשמי שלהם. נדהמת לא פחות צפתה הקהילייה הבינלאומית באיש שאין לו אלוהים, כשהוא מתיישב על כיסא ההנהגה המשמעותי ביותר בעולם.
ניצחונו של טראמפ היה במידה ניכרת תשובת־נגד לכהונה הכפולה של ברק אובמה, וגם מענה לתחושת הקבס שהביאה איתה הילרי קלינטון. בנובמבר 2016 נכתב גם כאן על אודות הדילמה האמריקנית, שעה שהאזרחים נדרשים לבחור בין שני מועמדים שכל אחד מהם נושא אות קלון מסוג אחר: "אזרחי הדמוקרטיה החזקה בעולם יכריעו בין רדידות מוסרית לבין שחיתות ממסדית. הם יידרשו במו ידיהם להכריע מי יהיה נשיא ארה"ב הבא, זה שתהיה לו אצבע על ההדק הגרעיני וגישה נוחה יותר לקופת המדינה – דונלד טראמפ והשערוריות או הילרי קלינטון והשחיתויות".
מאז זכה טראמפ גם למאמרים נלהבים בעמוד זה, הן בשל פעולות שעשה והן בשל אלה שנמנע מהן. באגף העשייה נרשמה התרגשות רבתי עם החתימה על מסמך ההכרה בגולן כחלק בלתי נפרד מישראל. כך גם נוכח העברת השגרירות האמריקנית לירושלים, שהובילה בעקבותיה מעברים של שגרירויות נוספות, ועוד לא אמרנו כלום על בלימת הסכם הגרעין השערורייתי. לצד אלה טראמפ הוכיח שהעולם הערבי אינו מתנה את הנורמליזציה מול ישראל בסוגיה הפלסטינית. להפך, גם למדינות ערב נמאס מהסרבנות הקשה של הפלסטינים, שאינם מוכנים להתגמש מכול וכול. באגף הלא־תעשה נרשמה עצירה מוחלטת של הכניעה לתכתיביהם של שוחרי טרור ושונאי ישראל אחרים. אחרי מסורת רבת שנים של יחס מכבד כלפי צוררי ישראל, ותליית אשמות שווא במדינה המזרח־תיכונית הקטנה החרדה לקיומה, הובילה כעת ארה"ב תמיכה גלויה בשותפתה לערכים דמוקרטיים, והסתייגות מופגנת ממי שבחר בדרך הטרור ובתקיעת מקלות בגלגלי השלום והנורמליזציה. הווטו האמריקני על גינויי ישראל סדרתיים באו"ם הגיע במשמרת של טראמפ בלי עיקום אף ובלי דרישת תשלום, אלא כפועל יוצא של שותפות ערכית אמיתית.
טראמפ הצליח לאמת את מה שהימין הישראלי טען במשך שנים ארוכות: הדרישות הפלסטיניות אינן מידתיות, ואין הצדקה לסכן את ביטחונה של ישראל בשם הערכים "חשש מבידוד מדיני" או "איומי הסלמה". המתיחות בין ירושלים לבית הלבן בקדנציות הקודמות נבעה מעוינות לא מוצדקת של האמריקנים דווקא, לא מטעויות מדיניות של ישראל. אירועים דרמטיים כמו אלה שהוזכרו כאן, ואף קריאה לריבונות ישראלית בשטחי יהודה ושומרון, לא הביאו אינתיפאדה; כניעה לתנאים הזויים וחתימה על הסכמי שלום חסרי אחריות – דווקא כן.
השבוע נדרש מחנה הימין בארץ להתנער מהאיש שחתום על שינויים אלה לטובת ישראל, ולטעון שכל זה לא היה שווה. ובכן, הרשו לי לצקצק.
מוכרחים להודות
לפני שני עשורים וחצי הובילו ראשי השמאל הישראלי הסכמי שלום מסוכנים עם רוצחים לשעבר (או לא לשעבר), כשהם נתמכים ביפי נפש שהפכו לימים לתוקפי טראמפ. הם לא העלו בדעתם לוותר על חלום השלום רק משום שהפרטנרים, איך לומר, פחות מתחברים לקונספט של המפעל הציוני. איכשהו רמת המוסריות של מנהיגי הצד השני, כמו גם המיזוגיניה ומעמד האישה הרמוס והמוכה במחוזותיהם, כלל לא עלו לדיון כחלק מהדילמה אם להפקיד בידיהם נשקים ברישיון ועל הדרך את ביטחונה של מדינת ישראל. שלום עושים עם אויבים, אמרו לנו אז. עם ידידים, מתברר, מסתכסכים.
בעולם מתוקן דונלד טרמאפ היה מקבל פרס נובל לשלום על הסכמי אברהם ועל עצירת טירוף הגרעין האיראני. אובמה לעומת זאת היה יורד מבימת ההיסטוריה בבושת פנים, בשל כל הקלקולים והסכסוכים שהוא עצמו – ברפיסותו מול הפלסטינים ובניכורו מול הישראלים – הצליח להסלים ולהעצים. האיש שהפנה עורף לידידתו הדמוקרטית במזרח התיכון התהדר בפרס השבדי נטול הכיסוי, כשהוא מברך ברכה לבטלה על האביב הערבי ומתעלם מהעננה הכבדה שריחפה מעליו מהרגע הראשון.
טראמפ חצה גבולות שאסור היה לו לחצות. אין שום מקום לסלחנות נוכח האלימות הפושעת שהוא יצא נגדה בגמגום מאוחר מדי. דרכו לא יכולה בשום צורה לשמש קוד אתי או מצפן מוסרי לאיש, וטוב שכהונתו מסתיימת לפני שהנזקים החברתיים שהוא חתום עליהם ילכו ויחריפו. ובכל זאת, על הטובה יש לברך. בדומה לילדים להורה עבריין, שהיה מושחת בהליכותיו אך חם ותומך למשפחתו, כך שותפיו של טראמפ לאידיאולוגיה ואלה שהיה מיטיבם מוכרחים להודות לו על עשייתו החיובית, בלי לטשטש את ההתנהלות השלילית. מדינת ישראל, שנהנתה מתרומתו של האיש, צריכה לברך על הטובה כשם שהיא מגַנה על הרעה. לא יותר, גם לא פחות.
