הסמיכות של שני האירועים – חסימת חשבונות הטוויטר והפייסבוק של דונלד טראמפ, ופסק הדין בתביעת הדיבה נגד יוצר הסרט "ג'נין ג'נין" מוחמד בכרי – ממחישה את עומק הבעיה שאיתה מתמודדות היום הדמוקרטיות הגדולות: איך להגן על חופש הביטוי בציבור, ואיך להגן על הציבור מפני ניצול לרעה של חופש הביטוי. הסנכרון ביניהם הוא פתח לתקלות.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון::
– האיום החדש של האיראנים: מל"טים מתאבדים
– מסודרים 2021: הרשות הפלסטינית וחמאס בהתאוששות כלכלית
– דעה: היכן הזהות היהודית בימין החילוני?
הסיפור של בכרי – סאגה משפטית מהארוכות והמייגעות בערכאות שלנו – היה אמור להיות פשוט. "הגם כי שהו במחנה הפליטים בג'נין אלפי בני אדם במהלך מבצע חומת מגן, לא מצא הנתבע לנכון לזמן לעדות בבית המשפט ולו עד אחד, בודד, שיתמוך בנרטיב או בגרסה העובדתית המוצגת בסרט", סיכמה שופטת המחוזי מרכז, הלית סילש, בפסק דינה שניתן השבוע. "הנתבע אף לא מצא להציג ראיות אחרות כלשהן, כגון דוחות של גופים בינלאומיים אשר חקרו את אירועי חומת מגן". זו דרכה המעודנת של השופטת לומר שבכרי לא רק התגלה בדיעבד כשקרן מאומת, אלא שלאורך כל הדרך אפילו לא ניסה להציג פוזה של דובר אמת.
כשבג"ץ דחה ב־2003 את החלטת המועצה לביקורת סרטים לפסול את הקרנת הסרט, השופטים קבעו שגם אם הסרט רצוף שקרים, חופש הביטוי כולל את החופש לשקר. אלא שאם השקרים הזיקו, והמפרסם איננו עיתונאי הנהנה מהגנת עיתונות, התרופה היא תביעת לשון הרע. במילים אחרות: לא יסתמו לך את הפה, אבל אם פגעת תשלם.
יש היגיון בקביעה הזו. דמיינו מצב שבו עיתונאי תחקירים פונה למושא התחקיר לקבלת תגובה. הלה, במקום להגיב, רץ לבית המשפט ומבקש צו איסור פרסום עד לבירור העובדות ששימשו יסוד לכתבה, בהליך אזרחי מייגע שיכול להימשך שנים. נורמה כזו עלולה לחסל את התקשורת החוקרת.
ב"ג'נין ג'נין" המשוואה הזו רוסקה במשך זמן רב מדי: הקרנת הסרט הותרה במסגרת חופש הביטוי, בכרי גרף פרסים בפסטיבלים מובילים בעולם וגרם לישראל נזק תדמיתי עצום, אך מן הצד השני – הלוחמים מג'נין לא הצליחו לגבות מבכרי את החשבון על מעלליו בתביעות דיבה.
בית המשפט המחוזי, ולאחריו העליון, קיבלו את טענתו שהדיבה בסרט הוצאה נגד חיילי צה"ל כקבוצה, להלן "ציבור", ועל פי סעיף 4 לחוק רק היועמ"ש יכול להגיש תביעה בשם ציבור. שופט השלום דאז נעם סולברג פרסם מאמר מנומק בגיליון המחלקה למשפט עברי במשרד המשפטים, ובו נימק מדוע ראוי שהיועמ"ש יתערב, אולם היועמ"שים מני מזוז ויהודה וינשטיין סירבו לתבוע את עלבונו של הציבור והתביעה נדחתה.
בכרי גרף פרסים בפסטיבלים מובילים וגרם לישראל נזק תדמיתי עצום, אך במשך זמן רב מדי הלוחמים לא הצליחו לגבות ממנו את החשבון בתביעות דיבה
שנים ארוכות חלפו עד שאחד הלוחמים שצולמו בסרט התעורר והגיש תביעה אישית. השבוע היא הסתיימה בקנס של 175 אלף שקלים, פלוס 50 אלף הוצאות משפט. במובן הזה השופטת סילש, יחד עם היועמ"ש אביחי מנדבליט שתיקן את פגם הסולידריות של קודמיו והגיש חוות דעת התומכת בתביעה – עשו צדק פואטי מאוחר אך חשוב.
חסימה שתהפוך לבומרנג
לא רק אצלנו שמאלנים לא יודעים לאזן ולדייק, גם באמריקה הגדולה. במיוחד אם הם נערי חברות הענק מעמק הסיליקון שחיים בבועה עשירה, אטומה ומנותקת בחוף המערבי. מה שקרה השבוע עם חסימת החשבונות של טראמפ, הוא המחשה חריפה לסכנה שאין כמוה: תאגידים מסחריים סותמים את הפה לראש הרשות המבצעת, ומתערבים באקט שהוא שלטוני במהותו בחופש הביטוי, "נשמת אפה של הדמוקרטיה". הם עושים זאת בלי בג"ץ ובלי בצלם, באמצעות "כללי קהילה" שרירותיים. לא מעט מצייצני הימין בארץ הקודש ספגו את נחת זרוען של הרשתות עוד קודם, אבל עכשיו ההתנקשות הגיעה לראש הפירמידה. הן לא הסתפקו בצנזור ציוצים בעייתיים, אלא מחקו את החשבון כולו. ג'ק דורסי מטוויטר ומארק צוקרברג מפייסבוק ניכסו לעצמם סמכות שגם בית המשפט העליון בארה"ב לא היה מעז לקחת.
הצעד של הרשתות איננו אקט מסחרי תמים, אלא אקט שלטוני. החברות השתמשו בכוח הציבורי האדיר שלהן כדי להשתיק קולות מתנגדים, כלומר כדי למשול, תוך השתקת קולם של 74 מיליוני אמריקנים שבחרו בטראמפ. אפשר להצדיק מחיקת ציוץ ספציפי המעודד אלימות, אם היה כזה. אי־אפשר להצדיק מחיקת חשבון מלאה והשתקה.
השאלה היא מה עושים, והאם כשל חריף שכזה מצדיק התערבות רגולטורית לתיקון. ככלל אני מאמין בימין ליברלי ולא בימין ליברטריאני. הימין הליברלי תומך בשוק חופשי יחד עם התערבות רגולטורית מתונה במקרי כשל שוק. כך למשל, הימין הליברלי תומך בחוקי תחרות והגבלים עסקיים כאשר תאגידים חזקים מתאמים מחירים ופוגעים בתחרות. הליברטריאנים לעומתם רואים בכל התערבות ממשלתית איסור דאורייתא, ובטוחים שהשוק יכול לתקן הכול.
כשאנחנו מתמודדים עם כשל ותוהים האם לתת לשוק לתקן את עצמו או להתערב באמצעות רגולציה, צריך לבחון את המקרה הספציפי ולהעריך מה יעבוד טוב יותר.
74 מיליוני הבוחרים של טראמפ עשוים לחפש עכשיו רשת חברתית חדשה. מסה כזו של לקוחות זועמים עשויה להסיט השקעות ולארגן מחדש את השוק. עוד לפני השערורייה האחרונה התעורר זעם ציבורי על קונצרן הענק אמזון, שהפיל מהשרתים שלו את "פארלר" – הרשת החברתית של הימין האמריקני, שאפשרה לו להתבטא בחופשיות בלי "כללי קהילה" וסתימת פיות.
ההתנהגות הבריונית של החברות עלולה לעורר תגובת נגד גם מהמגזר העסקי. קחו קמעונאית אמריקנית גדולה כמו "בסט ביי", שאתריה יושבים גם הם על שרתי אמזון, החולשת על 84 אחוז משוק השרתים העולמי. המנכ"ל שלה יכול להגיד לעצמו: אמזון הפילה את פארלר כי היא שונאת את טראמפ, מחר היא תתהפך עליי ותפיל אותי כי היא תרגיש שאני מתחרה שפוגע לה בעסקים, כמו שהיא כבר עושה למאות אלפי בעלי עסקים זעירים. אולי כדאי לי לחפש כבר היום שרתים אחרים.
אגב פארלר, גוגל הורידה גם היא את האפליקציה הזו מהחנות שלה, ומיליוני אמריקנים למדו שאפשר להתקין אותה באמצעות קובץ APK. ייתכן שגוגל, ששלטה ללא מצרים במשתמשי האנדרואיד, ספגה נזק גדול משדמיינה.
השבוע נרשמו מיליוני הורדות של יישומוני המסרים המיידיים טלגרם וסינגל. האם זה יוביל לתיקון השוק, או שהמחאה תדעך ושליטת הרשתות החברתיות הפרוגרסיביות תימשך? כרגע אין לדעת. מה שאנו כן יודעים, הוא שלפחות בישראל אין ולו מקרה אחד שבו רגולציה ממשלתית קידמה גיוון תקשורתי. מהמועצה לקולנוע ועד למועצת הרשות השנייה, ה"תיקונים" תמיד היו שמאלה.
הסיבה לכך פשוטה: כשמדובר בחברה מסחרית, מה שמווסת את ההטיה שמאלה, הוא הצורך לקלוע לטעם הצרכנים ולהתיישר עם דעת הקהל כדי למכור. בסוף, המשקיעים רוצים שערך המניה יעלה. בשירות הציבורי, לעומת זאת, הפקיד לא מחויב לאף אחד, רק ל"אינטרס הציבורי", כלומר לאג'נדה. זו הסיבה שאף מערכת מנהלית לא מצליחה לקדם גיוון אמיתי בהשקפות ובדעות. היא תקלוט אוכלוסיות מודרות, בתנאי שהם יישרו קו עם האג'נדה שלה.
