בחוגי השמאל הוכו בתדהמה: היחסים המתחממים בין הליכוד בראשות נתניהו ובין ערביי ישראל אינם מתיישבים על דעתם, וגם הפלרטוט המתמשך עם מנסור עבאס תמוה בעיניהם. דאגה לערבים היא הרי נחלתו הבלעדית של השמאל הישראלי, ומבחינתו היא קשורה בעבותות עם האינטרס הפלסטיני. והלא נתניהו הוא אויבו מספר אחת של כל הסדר עם הפלסטינים, מי שהסיר את האפשרות הזו מהשולחן לחלוטין. שוב ושוב הקרינו בתוכניות האקטואליה את סרטון "המצביעים הערבים נעים בכמויות אדירות לקלפי", ותהו איך ייתכן שערביי ישראל שוקלים אפילו לרגע לנהור לקלפיות עבור ביבי המסית והגזען? כיצד נתניהו קונה את הציבור הערבי עם חלומות על דובאי ובחריין, ועם תמונות ממתחמי חיסונים באום אל־פחם?
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– עסקאות במיליוני דולרים: התעשיות הביטחוניות פורחות בקורונה
– דעה: הפגנות לא יכולות להחליף שלטון, ותודה לדמוקרטיה
– למברגר מגיב לחוננו: "יש לי אמון מלא בכל אנשי מח"ש"
במרצ עוד לא סיימו להתמוגג משיבוצה של ג'ידא רינאווי־זועבי ברשימתם, וכבר פרחה לה שמועה שגם נתניהו מתכוון לשריין לרשימתו, ועוד במקום ריאלי, זועבי משלו. אחד שפחות מוטרד מחוק הלאום, שבעיניו האינטרס הערבי הוא דווקא בחיזוק שיתוף הפעולה עם המגזר היהודי, ושאיננו רואה ברשימה המשותפת כמייצגת את דעותיו.
לא ברור עד כמה הרחוב הערבי מודאג מהיעדר השלום עם הפלסטינים, אבל נראה שדווקא הסכמי השלום עם האמירויות ובחריין קידמו את הפופולריות של נתניהו במגזר. סקרי עומק מצביעים על כשני מנדטים שהליכוד יכול לקטוף שם. כה חזקה תדמיתם של נתניהו ושל הליכוד כגזענים שונאי ערבים, שרבים שכחו כי מאז ומעולם היה בליכוד שריון לנציג לא יהודי, שתמיד היו ערבים שהצביעו לליכוד (אגב, גם לש"ס), ושבסך הכול מצבו של המגזר הערבי השתפר תחת ממשלות נתניהו. הסכם עם הפלסטינים אולי אין, אבל עלייה באיכות החיים בהחלט נראתה במגזר הערבי, גם בזכות המדיניות הכלכלית של נתניהו.
החיים עצמם
הצמיחה הכלכלית של העשור האחרון חלחלה באופן מובהק גם למגזר הערבי. נתונים שריכז מרכז המחקר והמידע של הכנסת, מראים כי דווקא בשנות נתניהו השתפר מצבם של אזרחי ישראל הערבים, לפחות בכל מה שנוגע לחיים עצמם. יותר גברים ונשים ערבים יצאו לשוק העבודה: שיעור התעסוקה של גברים ערבים עלה מ־75.4 אחוזים בשנת 2016, ל־77.3 אחוזים בסוף 2019. בקרב הנשים הערביות חלה באותה תקופה עלייה דרמטית מ־31.5 ל־38.2 אחוזים. גם השכר עלה: מאז 2011 השכר החודשי הממוצע של גברים ערבים עלה ב־10.4 אחוזים, ושל נשים ערביות ב־11 אחוזים. השכר החציוני עלה אף יותר: אצל הגברים במגזר ב־45.3 אחוזים, ובקרב הנשים הוא עלה ב־29 אחוזים.
עוד הרבה לפני הערבים הנוהרים והנורמליזציה עם מנסור עבאס, ממשלת נתניהו תקצבה תוכניות בהיקפים עצומים לפיתוח כלכלי של המגזר הערבי. החלטת הממשלה 922, הלא היא תוכנית החומש בדבר "פעילות הממשלה לפיתוח כלכלי באוכלוסיית המיעוטים בשנים 2016־2020", היא ההשקעה הממשלתית הגדולה ביותר במגזר הערבי מאז הקמת המדינה. במסגרתה הוקצו כ־15 מיליארד שקלים בפיתוח היישובים הערביים בתחומי תשתיות, תחבורה, חינוך, תעשייה ומסחר, תעסוקה, דיור, ביטחון־פנים, תרבות וספורט. במקביל הושקעו מיליארדי שקלים נוספים בפיתוח כלכלי של היישובים הבדואיים בדרום ובצפון, ובתוכניות לקידום תעסוקה במגזר הערבי, הדרוזי והצ'רקסי.
לאן הלך כל הכסף הזה? הנה פירוט חלקי: למעלה ממיליארד שקלים הושקעו בעידוד תעסוקה במגזר, כולל פיתוח מרכזי הכוונה, ושיווק של ארבעה אזורי תעשייה; כמעט 3.5 מיליארד שקלים הושקעו בשיפור התשתיות: 26 כבישים נסללו, ועוד 34 כבישים נמצאים בתהליכי ביצוע ברשויות הערביות; הושלמה הקמתם של 26 מוסדות ציבור, נחתמו 14 הסכמי בינוי ברשויות הערביות, ובוצעו 86 פרויקטים להקמה ושדרוג של מערכות ביוב.
והרשימה עוד ארוכה: 746 מיליון שקלים הושקעו בחברה ובקהילה, ובמסגרתם הוקמו 66 מגרשי דשא וכדורגל; מעל מיליארד שקלים הושקעו בחינוך ובהשכלה גבוהה, ובעזרתם הושגו, כך טוענים במשרד לשוויון חברתי, 98 אחוזים מהיעדים שהוצבו למבחני המיצ"ב בכיתות ה' ו־ח', ו־100 אחוזים מההישגים לסטודנטים בהשכלה הגבוהה. בשנים האחרונות נרשמה במגזר ירידה בשיעורי הנשירה ממוסדות החינוך מ־5.5 אחוזים בשנת 2016 ל־3.2 אחוזים ב־2019. במקביל חלה עלייה במספר הזכאים לבגרות ומסיימי התארים בכל הרמות; תגבור מיוחד ניתן לחינוך הבלתי־פורמלי עם תוספת תקנים לתנועות הנוער, פיתוח מרכזי אתגרים ועוד.
התוכנית עתירת התקציבים, החולשת על משרדים רבים, יושמה בחלקה הגדול, והיא אף הגדירה יעדים כמותיים שמאפשרים לבדוק את הצלחתה. היעדים ארוכי הטווח עדיין לא הושגו: הפערים העמוקים בין החברה הערבית ליהודית עודם קיימים, והם לא באמת ניתנים לגישור מהיר בשנים ספורות, מה גם שגם היהודים לא עמדו במקום בחמש השנים האחרונות. יהודים מועסקים יותר מערבים, ומרוויחים שכר גבוה מהם. לא ברור גם אם השיפור בתעסוקה ובהכנסה במגזר הערבי נובע במישרין מההשקעה הממשלתית ולא היה קורה ברובו בלעדיה, בעקבות תהליכים חברתיים וכלכליים שונים. תוכנית החומש אמנם הקצתה סכומים גבוהים מאוד לפתרון בעיות, אך חלקם נתקעו בצנרת הבירוקרטיה, וההתקדמות הייתה איטית מדי, בעיקר בתחומי הבנייה והתשתיות. אבל אולי היא יצרה, או לפחות הצטרפה, לשינויי עומק במגזר הערבי שחיזקו את האפשרות לפנות אל השלטון, להעלות דרישות ולשתף איתו פעולה ביישום רפורמות, במקום לחתור תחתיו, למחות נגדו או להתעלם ממנו כליל.
נתניהו מתהדר עכשיו בהשקעה הגדולה של ממשלתו במגזר הערבי, אבל נראה שהקרדיט מגיע בעיקר לראש אגף תקציבים דאז אמיר לוי, שיזם וקידם אותה מראשיתה. לזכות נתניהו אפשר לומר שהוא בהחלט חתם על הצ'ק ולא חסם את התוכנית, גם אם לא התלהב ממנה. תוכנית בהיקף כזה לא יכולה לעבור אם ראש הממשלה מתנגד לה לחלוטין, ולפחות את השיקולים הכלכליים־מקצועיים נראה שנתניהו הבין והעריך. אלי גרונר, מנכ"ל משרד ראש הממשלה בזמנו, אפילו הצליח למנף את התוכנית לטובת קידום חוק קמיניץ, שהחמיר את הענישה על בנייה לא חוקית. אם כבר מקדמים בנייה ותשתיות במגזר הערבי, טענו כנראה במשרד ראש הממשלה, לפחות שתהיה בנייה חוקית ורוויה (בנייה לגובה).
ויתור על כחמישית מאזרחי ישראל, שנמצאים בפער גדול משאר האוכלוסייה, הוא ויתור על אובדן פוטנציאל עצום של צמיחה לטובת החברה כולה
לנתניהו לא היה אז שום אינטרס פוליטי בקידום המגזר הערבי שממילא לא מצביע לו. אבל בסוף, הפרגמטיזם הפוליטי שלו פגש פרגמטיזם מסוים במגזר הערבי: הוא קידם את התוכנית משום שהיה תלוי בשר האוצר כחלון כדי לקיים את הקואליציה הצרה, וכאמור היה בה גם היגיון כלכלי שקשה להפריך. הערבים מצידם נהנו מהתקציבים שהועתרו עליהם ומתוכנית שלפחות חלקם סייעו לעצב. מפגש האינטרסים הזה אולי יבשיל עכשיו לשיתוף פעולה גלוי על השולחן, ולמערכת יחסים של קח ותן. מי אם לא נתניהו מבין ב"ייתנו, יקבלו".
הצמיחה תגיע מלמטה
התוכנית המדוברת נולדה באגף התקציבים כבר בתחילת העשור הקודם, כאשר במשרד האוצר סימנו את היעדים ארוכי הטווח של הכלכלה הישראלית. כשהתבוננו שם על הדמוגרפיה, היה ברור ששני האתגרים הגדולים של הכלכלה הישראלית יהיו האוכלוסייה הערבית והאוכלוסייה החרדית. קצב הגידול הגבוה של החברה החרדית, וחלקה הגדול כבר עתה של החברה הערבית – כחמישית מאזרחי ישראל – יביאו את שתיהן בעוד עשורים מעטים להיות מחצית מהחברה הישראלית.
אלה שתי קבוצות שמיעטו עד כה להשתתף בשוק העבודה ולרכוש השכלה, ונשענו בחלקים גדולים על תקציבי רווחה ותמיכות ממשלתיות. המגזר הערבי לא היה חלק מהמשחק הכלכלי, ואפילו הרשויות המקומיות שלו לא הצליחו לעמוד על רגליהן. מנוע הצמיחה העיקרי מצוי דווקא בקידום אוכלוסיות שנמצאות בתחתית; הפוטנציאל שם גדול, ואינו ממוצה. מנגד, כאשר חלקים גדולים בחברה אינם משתתפים בכלכלה ובתעסוקה – מנועי הצמיחה נבלמים, וגם ההייטק איננו מפצה על כך.
החברה הערבית מצויה בפער גדול לעומת שאר האוכלוסייה. ויתור עליה, הבינו באוצר, הוא אובדן פוטנציאל עצום של צמיחה, ואילו השקעה ממוקדת בה עשויה להביא תשואה גבוהה במיוחד, לתת תנופה גדולה לכלכלה הישראלית ולהפוך את המגזר מנטל לנכס. אותה חשיבה פרגמטית שגורמת לנתניהו להשקיע פוליטית במגזר הערבי ב־2021, הביאה אותו להשקיע בו מבחינה כלכלית ב־2015.
את החשיבה המעשית הזו מפנה נתניהו גם לאתגר המאבק באלימות ובפשיעה בחברה הערבית. גם זו לא סוגיה חדשה, אבל נתניהו מזהה שהיא נקודה כואבת במיוחד למגזר. נתניהו לא מרבה להיראות במסדרונות הכנסת, במיוחד בשנה האחרונה נוכח מגבלות הקורונה, אבל לדיוני הוועדה המיוחדת למיגור הפשיעה בחברה הערבית הוא טרח להופיע לפני כחודשיים. בראשה, אגב, עומד חבר הכנסת מנסור עבאס.
אכן, קשה לדבר על פיתוח כלכלי בחברה מוכת פשיעה וללא תחושת ביטחון אישי. זהו מחסום מרכזי להתקדמותם של היישובים הערביים. מספר מקרי הרצח בחברה הערבית מאמיר בשנים האחרונות, ונתוני הפשיעה חמורים: על פי משטרת ישראל, 80 אחוזים מהחשודים בעבירות נשק בשנים 2015־2019 היו לא יהודים – עלייה של 34 אחוזים. שיעור החשודים הלא יהודים בעבירות כלפי אדם באותה תקופה היה 69 אחוזים, ובעבירות רכוש 37 אחוזים. בשנת 2019 לבדה, ב־41 אחוזים מהתיקים שנפתחו במשטרת ישראל נרשם חשוד לא יהודי, וב־43 אחוזים מכתבי האישום שהוגשו היה נאשם שאיננו יהודי. 61 מהעצורים בשנת 2019 היו לא־יהודים.
במסגרת תוכנית החומש הופנו משאבים גם לחיזוק הביטחון וצמצום הפשיעה ביישובים הערביים. הופנו משאבים להקמת תחנות משטרה חדשות, מספר התקנים הוגדל וגויסו שוטרים מהמגזר. התוכנית יושמה באופן חלקי, לטענת המשטרה בגלל קיצוצים בתקציב, אבל בכל זאת הוקמו במסגרתה 11 תחנות משטרה חדשות ותוגברו שתיים. הוקמו גם מרכזי שירות משולבים בחמש שכונות בירושלים: שועפאט, צור־באהר, עיסאוויה, סילואן ובית־חנינא. גויסו כ־460 שוטרים מוסלמים, צ'רקסים ובדואים – כ־75 אחוזים מהיעד המקורי שעמד על 600, אבל עדיין יותר מכפול ממספר המוסלמים ששירתו לפני כן במשטרה. התחנות שתוכננו ולא הוקמו היו בעיקר בדרום: ברהט, בחורה־לקיה ובשגב־שלום.
הגידול בפשיעה עשוי להיות מוסבר בחלקו דווקא על ידי הצלחת התוכנית. גידול במספר העבירות המדווחות איננו מעיד בהכרח על גידול במספר העבירות, אלא אולי על עלייה בשיעור הדיווחים. ייתכן שהיקפי הפשיעה הללו היו גם קודם, אבל מתחת לרדאר. תחנות המשטרה בתוך היישובים, הנוכחות המוגברת ומציאותם של שוטרים דוברי ערבית – הגדילו אולי את מספר הדיווחים. אפשרות נוספת היא שהתרחבות הפעילות המשטרתית הביאה לאיתור יזום של עבירות.
ברוח ז'בוטינסקי
את המצגת שבאמצעותה הציג אמיר לוי את התוכנית לממשלה, הוא פתח בציטוט של זאב ז'בוטינסקי: "גם לאחר יצירת הרוב העברי, יישאר תמיד בארץ ציבור ערבי גדול, ואם לחלק הזה של תושבי הארץ יבואו בזמן מן הזמנים ימים רעים, אז כל הארץ תישא בעול הסבל. מצבם האיתן של הערבים במובן הפוליטי, הכלכלי והתרבותי, יישאר, לפיכך, לנצח נצחים התנאי העיקרי למצבה הבריא והאיתן של ארץ ישראל כולה". הפרגמטיזם הפוליטי והתבונה המעשית שמבטא כאן ז'בוטינסקי, האב המייסד של הימין הציוני, אכן הולמים את האסטרטגיה הנוכחית של ממשיכיו כלפי המגזר הערבי ואת גישת הפיתוח הכלכלי.
אם הסכמי אברהם הם הזדמנות לכינון מערכת יחסים חדשה עם ערביי ישראל, אולי מי שיכול להקים אותה הוא רק המחנה הלאומי. בדף הפייסבוק שלו כתב לפני כמה ימים ח"כ עמית הלוי כי בשבועות האחרונים הוא מסייר בארץ ונפגש עם בני המגזר הערבי, אולי במסגרת קמפיין הליכוד. לדבריו, "זו תמיד היתה עמדת תנועת החירות ועמדתו של ז'בוטינסקי – כבוד אמיתי לדתו, זהותו וזכויותיו של כל יחיד או קהילה, וקיר ברזל כלפי כל גילוי של איבה".
אותו איזון בין הליברליזם מכבד האדם של ז'בוטינסקי למחויבותו המוחלטת ללאומיות היהודית, בא לידי ביטוי גם ביחסו למיעוט הערבי. ממשלת ישראל יכולה וצריכה לשמור את זכויותיהם של בני המיעוט הערבי, עד למקום שבו הם מערערים על קיומה וזהותה של המדינה היהודית. אז, היא תציב לפניהם קיר ברזל. הכרה והשלמה עם הזהות הזו היא התשתית היחידה לשלום ודו־קיום. אם שינוי בכיוון הזה אכן מתחולל בחברה הערבית, אז אולי באמת, כמאמר הזמריר, רק הליכוד יכול.
