"אם זה תלוי בי, ש"ס תפסיק להתקיים", אמרה בשבוע שעבר עדינה בר־שלום בכנס מכון גשר למנהיגות. 34 שנים אחרי הקמת ש"ס וכמעט שני עשורים אחרי שגרפה בשיאה 17 מנדטים, ייתכן שש"ס באמת בדרך הביתה.
כולנו שיחקנו בבורסת ההימורים השבוע. תהינו אם נצטרך להוציא את בגדי הנשף מהבוידעם וללכת לבחירות או שלא. ידענו שהתנהלו הרבה מגעים שניסו למנוע את הקדמת הבחירות, וקל לנחש שאריה דרעי היה בצד המתנגדים להקדמה. אם נביאי הסקרים צודקים, יש סיכוי שדרעי הולך להפוך לפרק בספרי ההיסטוריה, ולכן כדאי לו ליהנות ממנעמי השלטון כל עוד הוא יכול.
ב־70 שנותיה של מדינת ישראל, ש"ס הייתה המפלגה העדתית, בה"א הידיעה. להקמתה קדמו ניסיונות אחרים, כמו מפלגת הספרדים ועדות המזרח שנכנסה לכנסת הראשונה והשנייה, תנועת הפנתרים השחורים שניסתה להיכנס לכנסת ב־1973 ולא עברה את אחוז החסימה, ותמ"י שהקים אהרון אבוחצירא ב־1981 ונכנסה לכנסת העשירית ולזו שאחריה. כל אלו ניסו לתת מענה לעניין העדתי, אבל ש"ס היא שהצליחה, כנראה בשל דמותו של הרב עובדיה יוסף. נדמה שגם דעיכתה קשורה קשר הדוק למותו.
השיח העדתי כיום נוכח ומתחזק. המאבק ל"הכרה, צדק וריפוי", לחשיפת פרוטוקולים ולפתיחת קברים בפרשת ילדי תימן, מצליח לעלות לשיח הציבורי. הסדרה "סאלח, פה זה ארץ ישראל" יצרה דיון מבעבע וכואב שלא נפסק לרגע. חבר'ה צעירים בשנות העשרים לחייהם עוסקים בשד העדתי. הסבים והסבתות שלהם היו עסוקים בהגירה ובהישרדות, ההורים שלהם היו דור ביניים שמעדיף להדחיק את הסיפור העדתי וליצור זהות ישראלית, והם, הצעירים שכבר עומדים על קרקע יציבה, אינם מהססים לפתוח שוב את הפצע.
המאבקים החברתיים החמים ביותר כיום עוסקים ברווחתו של ציבור שרובו מזרחי. מאבק הדיור הציבורי פועל למען אוכלוסייה שברובה הגדול היא ממוצא מזרחי. המאבק נגד פינוי גבעת עמל וכפר שלם הוא נגד פינוי תושבים מזרחים מבתיהם. המאבק למען צדק חלוקתי בין קיבוצים לעיירות הפיתוח הוא למען אוכלוסייה מזרחית ברובה. גם המאבק למען תקצוב דיפרנציאלי לעיירות הפיתוח הוא מאבק כזה.
אז אם השיח העדתי בוער פה והמאבקים החברתיים הם עדתיים כל כך, אולי זה עיתוי מעולה להצמחה של התארגנויות פוליטיות עדתיות? אולי כדאי שאורלי לוי המזרחית, המניפה דגל חברתי, שרק יצאה בהצהרה על מפלגה חדשה והסקרים מנבאים לה חמישה מנדטים, תכריז על המפלגה שלה כמפלגה עדתית? אולי כדאי שהתנועה הפוליטית החברתית החדשה שבה חברה עדינה בר־שלום תנופף בדגל העדתי?
מנגד, אנחנו מדברים על הניכור והפירוד בחברה, על השבטים וההיבדלות. אפשר להניח שמפלגה עדתית רק תגדיל את הניכור ותגביה את חומות האיבה. אולי 70 שנה אחרי שכולנו הומסנו בתור סיר ההיתוך והתערבבנו והתחתנו זה בזה, אפשר להתחיל להירגע ולתת לשד העדתי ליפול לתרדמה עמוקה?
המציאות מראה שלא. העניין העדתי עדין בוער. נתוני מרכז אדווה המצביעים על הסללה מתמשכת של מזרחים לבתי ספר מקצועיים ועל פערי שכר בין אשכנזים למזרחים; המבוכה הגדולה של הבית היהודי עם אלי אוחנה, ששובץ להיות מזרחי מחמד והודח לאחר מחאה; הסרטון שתאגיד השידור כאן העלה השבוע ובו זוהר בוכריס מחצור־הגלילית מספר על השירות ב־8200, ומבהיר בעצם שמספר היחידה הוא שם קוד ליחידה צבאית שבה על כל 200 חיילים מאזור המרכז יש 8 חיילים מהפריפריה. אלו רק כמה דוגמאות המעידות שאי אפשר לטאטא דברים מתחת לשטיח, ושיש כאן פצע כואב שלא מגליד ושמצריך טיפול.
זה לא אומר שבמפלגה מזרחית לא יהיו אנשים ממוצא אחר. זה רק אומר שהמפלגה תישא דגל עדתי ברור, ושהיא לא תיתן יד להמשך כיבוס המילים. מי ייכנס לריק שש"ס תותיר אחריה?
