הביקור שערך ראש הממשלה נתניהו במוקד התחסנות הקורונה באום אל פחם בסוף השבוע והריאיון המאולתר שבו התייחס להיקף השקעות המדינה במגזר הערבי ולתשומות שהוא מבקש להקדיש למגזר בקמפיין הבחירות שלו, הם עדות קטנה לדרמה הגדולה שמתחוללת בדפוסי היחסים של ישראל עם עמי המזרח התיכון כולו.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– חיסכון שבוי: כך פגע המשבר בקרן הפנסיה שלנו
– איפה הפאנץ': כשההומור של ארץ נהדרת לא עובר מסך
– חיילי צה"ל ירו בפורע פלסטיני, מצ"ח תפתח בחקירת האירוע
לאחר עשרות שנים שבהן נקבעו היחסים בין יהודים וערבים במזרח התיכון על בסיס היגיון לאומי-אתני-דתי, מעוצבים כיום היחסים על בסיס היגיון אחר – היגיון פרגמטי-תועלתני. אמנם המודל החדש לא הכחיד לחלוטין את פוליטיקת הזהויות הלאומית שהכניסה את המזרח התיכון לעשורים של קונפליקטים לאומיים, אבל הוא הגדיר מחדש את סדר הקדימויות של עמי האזור דרך סולם תפיסתי שמתאים למאה הנוכחית. בראשו: איכות החיים ורמתם, תועלות כלכליות, קידמה טכנולוגית, פיתוח אנרגטי ואיכות סביבה.
אם בוחנים על פי המודל הכלכלי-תועלתני את יחסי המדינה עם המגזר הערבי בישראל, ניתן להבין ביתר קלות את ההתקדמות העצומה שחלה ביחסם שבין המדינה לבין המיעוט הערבי בעשור האחרון. זאת, למרות הנטייה התקשורתית לתאר אותו דרך עולם המונחים הישן של "הסתה", "גזענות" ו"הדרה".
ההתקדמות באה לידי ביטוי בהחלטת המדינה להשקיע 15 מיליארד שקלים בתוכנית חומש למגזר הערבי שנועדה לשלב את הכלכלה הערבית בזו היהודית. גם מהצד הערבי יש התקדמות בדמות הנכונות של המנהיגות הערבית, כולל זו של הרשימה המשותפת המושמצת, לשתף פעולה עם ממשלות נתניהו לצורך קידום אותה תוכנית חומש, ולא פחות מכך הנטייה של חלקים של אותה מנהיגות, כמו חבר הכנסת עבאס מנצור מרע"מ-תע"ל, לצאת פוליטית מהארון ולהצביע באופן פרגמאטי עם ראש הממשלה ומפלגת השלטון למען קידום מהלכים משותפים.
בהסתכלות כוללת על העשור האחרון ניתן לומר בוודאות כי המגזר הערבי בישראל היה סוג של "חיל חלוץ". הוא סימן את היציאה מהמודל הוותיק של פוליטיקת הזהויות המזרח-תיכונית שהעמיד את היחסים בינו ובין המדינה על פלטפורמה של קונפליקט טעון, לטובת המודל הפרגמטי-תועלתני. את עקבותיו של המודל ניתן לראות בברור גם במערכת היחסים שבין ישראל לבין "הרשות הפלסטינית" של אבו מאזן, ואפילו בתקופה האחרונה ביחסים עם חמאס ברצועת עזה. גם כאן חרף הנטייה לנתח את היחסים הללו דרך המודל הקלאסי של פוליטיקת הזהויות הלאומית נרשמה התמתנות בעימות ועל כך מעידים נתוני הפיגועים.
הסכמי השלום האחרונים מהווים פריצה של המודל הפרגמטי-תועלתני מהמעגל הפנימי (הערבי-ישראלי), והמעגל הקרוב (הפלסטיני-ישראלי) אל המעגל האזורי הרחב יותר של המזרח התיכון כולו. גם במקרה הזה, מדובר על הסכמי שלום המציבים את ההווה, כלומר הכלכלה ואיכות החיים, בסדר קדימות גבוה על פני חזונות של אופק מבוססי פוליטיקת הזהויות האירופית של יום האתמול. אם נכונות השמועות ויתרגש עלינו הסכם עם מדינות מוסלמיות נוספות תהא זו התרחבות נוספת של המודל אל המעגל הרביעי של מדינות מוסלמיות שהן מחוץ למזרח התיכון וזו בשורה של ממש לישראל שמגדירה מחדש את עומק מעמדה האסטרטגי.
מה שברור הוא שהמודל הכלכלי-תועלתני אינו יוצר רק הזדמנויות עסקיות. הוא מגדיר מחדש גם את השדה הפוליטי והמדיני. מה שהיה עד עתה לבלתי נתפס הופך בעת הנוכחית – שהיא עת פרגמטית, ריאליסטית, נטולת אידיאולוגיה – לאפשרי ולמתקבל על הדעת.
זו למעשה המציאות שנרקמה בפועל בעשור האחרון וקיבלה ביטוי בדמות המהלך של נתניהו לשילוב הכלכלי של האוכלוסייה הערבית, וזו המציאות שמקבלת עתה ביטויים חדשים גם על רקע הבחירות הקרובות בדמות פנייתו של נתניהו לאלקטורט הערבי על חשבון המנהיגות הפוליטית הערבית בדמות הרשימה המשותפת. שאלת השאלות תהיה לגבי האפשרות כי הפרגמטיזם יתפתח צעד נוסף ומרחיק לכת, בראי ההיסטוריה של יחסי יהודים וערבים, בואכה שיתוף פעולה פוליטי הדוק יותר ביום שאחרי הבחירות וצירוף סיעות ערביות לממשלה ציונית שתקום על-ידי גורם זה או אחר.
