הרוצה להתחסן ידרים: האם היתרון של הפריפריה צפוי להיעלם?

ביום ראשון בשעה שש בערב נכנסתי למתחם החיסונים של שירותי בריאות כללית בירוחם, ולאחר זמן קצר יצאתי ממנו מחוסן בחיסון הראשון נגד קורונה. טרם הגעתי לגיל שישים, אינני משתייך ברוך ה' לאוכלוסייה שבסיכון, וגם לא הפעלתי קשרים כדי לקבל את החיסון. כמוני התחסנו השבוע בערד, בדימונה וביישובים נוספים בנגב, מאות תושבים שעדיין אינם בני שישים וגם אינם משתייכים לקבוצת סיכון. כולנו נקראנו להתחסן כדי להביא לניצול מלא של מגשים עם מנות חיסון, לפני שתוקפן יפוג.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מסיימים בעלייה: עשרות עולים נחתו בישראל ביום האחרון של השנה
– ערפאת הוא אנושי וישראל ביריון שכונתי: ההיסטוריה על פי הסדרה "לבנון"
– מדד איכות החיים: כפר סבא בראש, ירושלים בתחתית

ברשתות החברתיות היו שהתקוממו על כך. איך יכול להיות שבירוחם או בדימונה מתחסנים אנשים בני שלושים, תהו אנשים, כשבמרכז טרם חוסנו כל קבוצות הסיכון. אנשים שבמשך השנה ישנים טוב עם העובדה שתושב בנגב מחכה לניתוח 122 ימים בממוצע, לעומת תושב תל־אביב שממתין רק 67 ימים, לא יכלו לשאת את המחשבה שבתחום החיסונים תושבי הנגב יקדימו אותם.

פיזור האוכלוסייה בפריפריה והמחסור בתשתיות ובכוח אדם רפואי, גורמים לכך שהתחרות בין הקופות על תשתיות מוגבלות רק פוגעת במבוטחים

אף אחד במשרד הבריאות לא תכנן מראש שתושבי הפריפריה יחוסנו קודם. השילוב של הצורך להקים מתחמי חיסון גם בערים קטנות, יחד עם התנאים המיוחדים הנדרשים לשמירה על מנות החיסונים, הוא שיצר זאת. לפחות עד אמצע השבוע, כלומר בעשרת הימים הראשונים של המבצע, כל מגש חיסונים הכיל אלף מנות עם תוקף לחמישה ימים בלבד. כאשר מתחם חיסונים מוקם בעיירה של 11 אלף תושבים, סביר להניח שלאורך השבוע נוצרים מצבים שבהם המוזמנים מקבוצות הסיכון לאותו יום כבר חוסנו, ועדיין נשארות מנות. במצב כזה, הגיוני להרחיב באופן נקודתי את החיסון לאוכלוסיות שאינן בסיכון, במקום לזרוק מנות לפח ולומר "גם לי וגם לך לא יהיה".

החשש לבזבוז, אגב, היה אמיתי. ביום שני הושלכו בדימונה 212 מנות חיסון שפג תוקפן. ראש העיר בני ביטון האשים את קופת חולים מכבי, שלדבריו סירבה להגמיש את הקריטריונים ולחסן אנשים שאינם בקבוצות סיכון.

כך גם אפשר להבין את הנתונים שפורסמו השבוע, ולפיהם שני היישובים המובילים בחיסון הם ערד וקריית־שמונה. רוב היישובים שכיכבו בחלק העליון בטבלת המתחסנים היו יישובי פריפריה כמו נהריה, כרמיאל ואילת. מתברר שלפעמים, אפילו שמדובר בתחום הבריאות שבו ידועים הפערים מול המרכז, נוצרת מציאות נדירה של יתרון למגורים בפריפריה. גם היתרון הזה צפוי להיעלם, בעקבות מעבר לשימוש במגשים קטנים יותר של חיסונים.

כשהתחרות פוגעת באזרחים

למרות ההיגיון שמופעל בשטח, יש גם עיוותים שנוצרים בעקבות חוסר שיתוף פעולה בין קופות החולים. קשיש מירוחם שמבוטח במכבי, לא יכול היה ליהנות משפע מנות החיסון שהגיעו לעיירה כבר ביום שישי שעבר, מכיוון שאלו יועדו רק למתחם החיסון של שירותי בריאות כללית. ראש מועצת ירוחם טל אוחנה ניסתה להביא לכך שמתחם החיסונים יהיה משותף גם למכבי שמפעילה מרפאה ביישוב, ומשרד הבריאות ופיקוד העורף נתנו את האישורים לכך. ובכל זאת, במכבי התעקשו על מתחם נפרד, שנפתח רק ביום שלישי. בערים גדולות יותר בפריפריה, שבהן פועלות עוד קופות עם יותר מבוטחים, דווקא כן הוקמו מתחמים אחודים של הקופות, ושיתוף הפעולה הועיל לתושבים.

סוגיית שיתוף הפעולה בין קופות החולים בנגב הייתה נושא מרכזי בכנס מקוון שהתקיים השבוע, תחת הכותרת "שוויון בבריאות בנגב וחיזוק שותפויות בעידן קורונה". רבים מהדוברים בכנס, שהתקיים בהובלת אוניברסיטת בן־גוריון והרשות לפיתוח הנגב, דיברו על שיתוף הפעולה בין גופי הבריאות כאחד הגורמים שעשויים לצמצם את הפערים בשירותי הבריאות בין המרכז לפריפריה.

פרופ' גבי בן־נון מבית הספר לבריאות הציבור באוניברסיטת בן־גוריון, ציין שהתחרות בין הקופות נועדה להוביל למתן שירותי רפואה טובים יותר, אלא שבפריפריה היא בדרך כלל פועלת לרעת התושבים. פיזור האוכלוסייה והמחסור הכרוני בתשתיות ובכוח אדם רפואי, גורמים לכך שהתחרות בין הקופות על תשתיות מוגבלות רק פוגעת במבוטחים. דווקא שיתופי פעולה עשויים לשפר באופן דרמטי זמינות של שירותים מסוימים ולחסוך במשאבים.

בעיה נוספת בנגב היא שהתחרות בין הקופות מתרחשת בתנאים לא שוויוניים. קרוב ל־70 אחוזים מתושבי הנגב מבוטחים בשירותי בריאות כללית, ובית החולים היחיד בנגב, סורוקה, משתייך גם הוא לכללית. פרופ' שלמה וינקר, סמנכ"ל רפואה בקופת חולים לאומית, טען שמציאות זו מקשה על הפעילות של הקופה שלו בנגב. "רופאים מאזור המרכז מתקשים לעבוד עם קופות אחרות מלבד כללית", הסביר וינקר. "יש לנו קושי לתת שירות שוויוני בנגב כי הכללית היא מונופול". וינקר הזכיר שגם בערים בינוניות בנגב חסרים רופאים, ואמר שאם משקיעים בהבאת רופאים מרחוק, לא הגיוני שהם יטפלו רק במבוטחי קופה אחת.

דני מושייב, מנהל מחוז דרום בקופת חולים מאוחדת, טען ששיתוף הפעולה בין הקופות נחסם בגלל אגו ותחרות על המבוטחים. ד"ר אראלה רוטלוי ממכבי שירותי בריאות קראה לאיגום משאבים, והציעה שהקופות יעסיקו במשותף קלינאיות תקשורת שחסרות בנגב, ומערכת הבריאות תתגמל אותן על כך. ד"ר דרור דולפין, סגן מנהל בית חולים סורוקה, הסכים ששיתוף הפעולה בין הקופות במתחמי החיסונים הוא חשוב, והדגיש שהאתגר הוא ליצור שיתופי פעולה גם בשגרה. דולפין קרא לקופות לשתף פעולה בתחום התפתחות הילד, תחום שבו הפערים בין הפריפריה למרכז בולטים במיוחד. "מדובר באתגר מרחבי שאף אחד לא ינצח אותו לבד, והוא לא פחות חשוב ממתן חיסונים".

פרופ' נדב דוידוביץ', ראש בית הספר לבריאות הציבור באוניברסיטת בן־גוריון, שהנחה את הכנס, הזכיר שכשמדברים על שותפות ואיגום משאבים, צריכים גם לדאוג שיהיו יותר משאבים. "השותפויות שנוצרו בנגב בין החברה האזרחית לקופות החולים ומשרדי הממשלה הן נקודת החוזק של הנגב", אמר דוידוביץ', "אבל בלי השקעה מסיבית של המדינה בתשתיות הבריאות בנגב, לא נוכל לתת לתושבי הנגב את הזכויות שמגיעות להם בדין".

ממכבי שירותי בריאות נמסר בתגובה: "המלאי שמכבי קיבלה לחיסון במרפאה האחודה בדימונה, הוא 250 מנות חיסון לחיסון מדורג לחבריה בקבוצות הסיכון. כשהתברר שגורמים אחרים הזמינו כמות חיסונים אדירה, מכבי הגבירה את קצב החיסון ומספר המתחסנים, ופנתה למשרד הבריאות בבקשה להרחיב את קבוצת המתחסנים.

מכבי גאה להחזיק בשיעור המתחסנים הגבוה ביותר בין הקופות מאוכלוסיות היעד. לא ניגרר להכפשות חסרות בסיס של גורמים פוליטיים הפועלים בניגוד להנחיות משרד הבריאות".