הצטרפותו המהירה של גדעון סער למקהלת "רק לא ביבי" מעידה שאין באמתחתו לא תקווה חדשה וגם לא חזון חדש לחברה הישראלית. גם ימינה של נפתלי בנט לא מציעה חזון גדול. אמנם בניגוד לסער הביקורת שלה עניינית; היא לא ממוקדת בבנימין נתניהו אישית אלא בהתנהלות הממשלה במשבר המגפה. תעמולת ה"לא פרנסה – לא מעניין" שלה בהחלט במקומה, אבל זו הוראת שעה ותו לא, שתוקפה יפוג בקרוב. השאלה היא בשם אילו חזון ובשורה מדברים מי שמערערים על שלטון הליכוד ונתניהו ומבקשים להחליפו.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– בשידוך חוזר: יואב רוטמן חוזר לשטיסל מבוגר ומשוחרר
– מחבל יידה בקת"ב, הלוחם לא ירה: "מערכת המשפט אשמה"
– הערב זה מתחיל – שידור כנס המודעות הכלכלית
לליכוד ולנתניהו אין חזון ערכי מקיף להוויה הישראלית. הם לא מציעים לה אידיאל חדש או משמעות חדשה. כל שהם מציעים היא תחזוקת ההווה. מבחינת הליכוד התחייה הלאומית כבר השיגה את מטרותיה וכל שנותר הוא לתחזק ולנהל את מצבנו הנוכחי, כולל גם שיפורו, וכאלה הם הישגיו הכלכליים והמדיניים המרשימים של נתניהו: הם אינם פורצים את המסגרת של השלב הנוכחי של התחייה, ואין בהם בשורה אידיאולוגית שמובילה את שיבת ציון לשלב הבא.
בתחזוקת ההווה כלולה גם שמירה על הישגי העבר, בעיקר מול אויבים חיצוניים אבל גם מול חולשות פנימיות. השמאל הישראלי ההיסטורי היה כוח עיקרי בתקומת המדינה וביסוסה, אבל אחרי דור או שניים חולשותיו הביאוהו לעמדות שמסכנות את זהותה ואת עצם קיומה. הליכוד ונתניהו הם שמשכילים לשמור על המדינה כנגד המגמה הזו, של הרס הישגי הציונות. הליכוד נאלץ לשמור על המדינה מפני חולשות השמאל. לעימות בין שמאל לימין בפוליטיקה הישראלית יש גם סיבות סוציולוגיות: הליכוד נוסד בידי יוצאי אצ"ל ולח"י, והניגוד האידיאולוגי ההיסטורי בינם ובין השמאל עדיין קיים ברקע. את הניגוד העצימו עולי ארצות המזרח בשנות החמישים, שהצטרפו לליכוד על רקע הקיפוח וההדרה שחשו מידי השמאל דאז.
הניגוד המהותי הזה בין השמאל לימין מקבע היום את ההוויה הישראלית, והוא הגיע לשיאו בחוסר התפקוד של הממשלה הנוכחית, מה שמעיד שהשלב הבא של תהליך התחייה הפך כבר לכורח המציאות. מהקיבעון הזה לא ניחלץ ללא חזון מקיף ומאחד שיימצא במישור גבוה מהניגודים שיוצרים אותו ויכיל אותם. אם השאלה היא איך מנצחים בבחירות הקרובות, ייתכן שהסיסמאות של יאיר לפיד וסער או בנט יכולות לעבוד, אבל אם השאלה היא איך יוצרים הסכמה חדשה בחברה הישראלית; בסיס רעיוני לשלב הבא של שיבת ציון; חזון שירווה את הנפש הישראלית שצימאונה מאז ולתמיד הוא לאידיאליזם אמיתי; אם זאת השאלה – וזו חייבת להיות השאלה – אזי התשובה ברורה: יהדות. לא יהדות – לא מעניין. גם לא באמת חשוב.
עם ישראל זקוק לנשמה, לערך, למשמעות, לתוכן, לאידיאלים; אי אפשר להמשיך להשקותו בחומץ. המהלך ההיסטורי המתבקש, שהרוצים להנהיג את האומה צריכים להובילו ורק בשמו ראוי להחליף את הליכוד ונתניהו, הוא יצירת תרבות יהודית אידיאליסטית שרוב גווני החברה הישראלית יוכלו להזדהות איתה ושתוכל לתת פשר, משמעות וטעם לקיומנו כאן.
הציבור היחיד שיכול להציב בפני החברה הישראלית את החזון האמור הוא הציבור הדתי־לאומי. התפיסה שמדינת ישראל היא "ראשית צמיחת גאולתנו" חולקת על גישת הליכוד לפחות בשני דברים עקרוניים. הראשון, היא טוענת שעוד לא הגענו. אנחנו רק בראשית צמיחת תהליכי התחייה, ובלי חזון להמשך הדרך, לבניית הקומה השנייה, לא נצליח אפילו לשמור על הקיים. שנית, היא מציעה חזון: תודעה חדשה ומבט אמוני על תהליך שיבת ציון. לא עוד תנועה לאומית בת המאה ה־19 ששואפת להיות עם ככל העמים, אלא הגשמת כל התקוות, הערכים והאידיאלים של עם ישראל מאז היותו לעם בהר סיני. רק מבט כזה, שמעוגן בעומק התודעה ההיסטורית הישראלית ומבוסס על התרבות, המסורת, הלאומיות והייחוד הישראליים, הוא שיכול לתת משמעות חדשה להוויה הישראלית העכשווית. לא מדובר על ישראל דתית, אבל בהחלט על ישראל יהודית.
ציבור הכיפות הסרוגות הוא שילוב מלא ובשל בין תורה לציונות, בין מסורת למודרנה, בין ימין לשמאל, ובכך מבשר את השלב הבא. בניגוד לליכוד ואנשיו הוא לא רוצה לבוא חשבון עם תנועת העבודה ההיסטורית על טעויותיה ושגיאותיה, אלא להמשיך את מפעלה. הוא שואף להפיח רוח חדשה באידיאליזם הציוני שהיא הובילה, אך הפעם על בסיס תורת ישראל. אם ימינה רואה בעצמה את הביטוי הפוליטי של הציונות הדתית, ואם זה החזון שהיא מביאה לפוליטיקה הישראלית, אז שאיפתה לרשת את הליכוד ונתניהו אינה רק מוצדקת; היא גם צו השעה.
