מה הופך את הכוהן לכוהן – חובותיו או זכויותיו?

עירובין דף קה ע"א

שלהי מסכת עירובין עוסקים בשרץ שנמצא במקדש, ובדרך ההוצאה שלו משם. מתוך המחלוקת כיצד יש להוציא את השרץ מהמקדש ומי אמור להתעסק בכך, מזכירה הגמרא ברייתא שטוענת שמלאכת הבניין והתיקון במקדש, מצווה שתעשה על ידי כוהנים שאינם בעלי מום; ואם אין כאלה, ייכנסו בעלי מומים. וכן, מצווה שיעשו זאת כוהנים טהורים; ואם אין – ייכנסו טמאים. ובכל מקרה יהיו הנכנסים כוהנים ולא לוויים או ישראלים, בניגוד לעמדות אחרות שהוצגו קודם לכן.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– כבר לא בושה: מהפכת בריאות הנפש בצה"ל
– דף חדש? הפלסטינים מפשירים יחסים עם ישראל והמפרץ
– מחסור בחשמל, מים וציוד רפואי: עזה, תמונת מצב

בתוך המדרג הזה שבראשו מצויים הכוהנים, בתחתיתו הישראלים וביניהם הלוויים, מבקשת הגמרא לברר מי עדיף על מי בין אלה העומדים בראש הפירמידה: כוהן טמא או כוהן בעל מום. וכך שואלת הגמרא: היו שני כוהנים – אחד טמא ואחד בעל מום. מי מהם ייכנס לעבודות האחזקה של המקדש? רב חייא בר אשי אומר בשם רב: הטמא ייכנס ורבי אלעזר אומר כוהן בעל מום. לטענתו של רב חייא בר אשי כוהן טמא עדיף, שכן בניגוד לכוהן בעל מום, לזה הטמא מותר לעבוד ב"עבודת ציבור", כלומר להקריב קורבנות ציבור למרות שטומאתו שוללת ממנו הקרבת קורבנות אחרים. רבי אלעזר, לעומת זאת, מבכר את הכוהן בעל המום, שבניגוד לכוהן הטמא, לו מותר לאכול מן הקדשים (תרומה וחלק מהקורבנות), המותרים לכוהנים בלבד.

נראה שמאחורי המחלוקת הזו עומדת שאלה עקרונית אודות מהותו של הכוהן. ובמילים אחרות: מה הופך את הכוהן לכוהן – חובותיו או זכויותיו? העבודה הציבורית שלו או שמא הפריבילגיות שהוא מקבל מתוקף תפקידו כדוגמת התרומה שמותר לו לאכול ממנה?

לא פעם בוויכוח על חוק הגיור אנחנו שומעים ביקורת על המסע המתיש לכניסה לעם היהודי, כאשר הטיעון שכנגד מבהיר: לכל ברוא יש תפקיד בעולם. וכשם שישראל ולוי לא יכולים לדרוש להיות כוהנים, כך גם הגוי לא יכול פשוט להחליט שהוא יהודי, שכן יש לו תפקיד שונה בעולם. אם הוא בוחר להצטרף לעם היהודי, יש לו מסלול הכשרה לעבור בהתאם. דוגמה לכך נראה בתחילת המסכת הבאה, מסכת פסחים (ג ע"ב), שם ניתקל בהקשר אחר בנכרי שהתחזה ליהודי ואכל מקורבנות הפסח והתרברב על כך בפני רבי יהודה בן בתירא. האחרון ביקש להזהיר מפניו את הכוהנים בירושלים, ואמר לנכרי: כשאתה מגיע למקדש, דרוש לאכול מן האליה. האליה הוא החלק שעולה למזבח להשם, וכמובן אינו ניתן גם לאדם מישראל. הכוהנים הבינו את הרמז ששלח להם רבי יהודה בן בתירא, פשפשו בזהותו של האיש וגילו כי הוא נכרי.

אלא שכמו שלוי וישראל לא יכולים לבחור להיות כוהנים, גם ההפך הוא הנכון. כוהן נולד כוהן, ללא בחירה. הוא יכול לוותר על עבודת בית המקדש אם הפך לחלל (אם נישא לגרושה, לדוגמה), אולם לכתחילה הוא נולד עם די-אן-איי מסוים שדורש ממנו לפעול ולשרת באופן מסוים. כמו כל תפקיד ניהולי אחר, גם הכהונה איננה שררה ופריבילגיה אלא שליחות ועבודה קשה. כאשר רב חייא בר אשי בוחר בכוהן טמא על פני כוהן בעל מום, הוא למעשה מתייחס לעבודת הכוהנים במקדש כסמן למהות הכהונה. בעיניו, מי שראוי לעבוד בקודש גם במצבו הטמא, ראוי לעבודת האחזקה של המקדש. רב, לעומת זאת, רואה בכהונה את הערך המולד, זה שמקנה לך את הזכות לאכול קדשים. כל עוד הכוהן מצוי בטהרתו הוא ממצה את הפוטנציאל המולד שלו כאיש קודש, גם אם אינו יכול לשרת בקודש עצמו בשל היותו בעל מום.

בתוך כך קשה להתעלם מהעובדה שבעל המום והטמא – שניהם אינם שלמים אבל שניהם גם אינם חסרים לגמרי. אכן הטמא אינו יכול לאכול קדשים אבל יש חלק מעבודת הקודש שמותר לו. לבעל המום אסור לעבוד בקודש אך יש לו בכל זאת זכויות שלכוהן טמא אין. לטומאה יש את הגבולות שלה ולמום יש גבולות משלו. אף אחד מהם אינו מוחלט. אף אחד מהם אינו דרך ללא מוצא. בכל אחד מהם יש הגבלות ויש גם אופק.

הדרן עלך מסכת עירובין, ברוכה הבאה מסכת פסחים.