נרצחו אתמול שתי נשים. שתיים. בני הזוג שלהן רצחו אותן בין ארבע קירות ביתן, בתוך מבצרם שהיה גם כלא הגיהינום שלהן ממנו לא הצליחו לברוח בחיים. נג'ח מנסור בת 35 מקרית חיים ואישה בת 67 מבאר שבע. רצח אכזרי ושותת דם, אקורד סיום מחריד לחיים תחת משטר רודני. סיפורי האלימות המכים את המסך שוב ושוב ושוב לא ניתנים לעיכול ונראה שהם נדחקים מהר מדי לשולי היום יום.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– אזרחי המפרץ נגד הפלסטינים: טוב שירושלים בידי ישראל
– שנתיים אחרי: החל שלב ההוכחות במשפט הריגתה של אעישה א-ראבי
– המבקר קבע שישראל לא ערוכה לאיום כימי – שלא באמת קיים
המומחים הזהירו, אמרו שוב ושוב – הסגר יביא לעלייה באלימות בתוך המשפחה. ובהתאם לתחזית השחורה והמדויקת הזו מדי שבוע אנחנו אוספים כאן את הקורבנות. אבל חשוב להגיד, הקורונה והסגר רק גילו את מה שהיה שם כל הזמן, את מה שהנשים הצליחו לספוג אבל לא הצליחו לספר.
מי שמצאה אתמול את מותה כי סיר הלחץ של הקורונה סגר עליה, כנראה לא חיה בשלווה זוגית, כנראה שהיא כבר שנים ארוכות כלואה בקן בלהות. הימים האלה, בהם מערכות היחסים החולות מגיעות לקצה, יכולים להפוך להזדמנות שלנו, חברים ושכנים, להושיט יד לנשים הללו, זו ההזדמנות שלנו להגיד להם להפסיק עם הצלחתן ההרואית לספוג. רגע לפני שכבר יהיה מאוחר להרים את הטלפון, למרות שזה חטטני ולא מנומס, ולשאול אם הכול תקין.
שוב ושוב ארגוני הנשים מצביעים על הממשלה כאשמה בכך שהמקרים לא מטופלים, ככתובת למחדל. זה נכון בהחלט שהתקציבים צריכים לעבור, לממשלה יש אחריות כבדה בנושא וטוב שנבחרות הציבור שלנו דואגות לדברים האלו. אבל ברגעים המזעזעים, של שעות אחרי רצח, קשה לי לסמוך על המערכת המסורבלת שנקראת מדינה שתגיע בזמן וגם מס השפתיים כלפי הרשויות נראה לא אפקטיבי. החיים כל כך שבריריים, עד שהכסף יעבור והעובדת הסוציאלית תגיע יישפך עוד דם רב. זוהי קריאת השקמה לא לממשלה, אלא לנו, כפרטים, כקהילה וכמשפחה. אני חושבת על המעגלים הקרובים, על השכנה בבניין ממול שאני שומעת מהבית שלה צעקות ולא העזתי לעשות עם זה שום דבר, על האפשרות להתעניין במי שאולי זקוק לעזרה. זה נפיץ וצריך הרבה רגישות כדי להיכנס לטריטוריה של אחרים אבל בימים כאלה פשוט אין ברירה.
יחד עם זאת, ובזהירות המתבקשת, בתוך כל החושך והדם אפשר לנסות גם לטפוח לנו על השכם. לאורך אלפי שנים של אנושות, אירועים כאלה יכלו להתרחש כמעט בחסות החוק, או לכל הפחות בחסות נורמות חברתיות כאלה ואחרות. בחברה הישראלית של ימינו אירועים כאלה לא עוברים בשקט, יש התייחסות, יש זעזוע, יש מי שיושיט יד ויש השתתפות בכאב. אני רוצה להאמין, אולי בנאיביות מסוימת, שאין אישה שתבחר לחשוף את כאבה ולא יימצא מי שיחבק איתה את הרסיסים. אנחנו רחוקים מלהיות חברת מופת בנושא ויש עוד דרך לעבור כאנשים פרטיים, כחברה ובטח כמדינה. ובכל זאת, בימים הכול כך טרופים שלנו, ראויה להיכתב גם מילה טובה לעשרות הארגונים ומאות הפעילים וגם לתודעה שלנו שמתקדמת למקום טוב יותר בנושא.
ועוד הערה לסיום, בתגובה לשני מקרה הרצח השרה לשוויון חברתי אמרה שאלימות בתוך המשפחה היא מגפה, "האלימות במשפחה ורצח הנשים הם לא פחות מאשר מגפה רעה ומסוכנת". הטרמינולוגיה הזו בעייתית, על אף שצריך להילחם בה בכל האמצעים אלימות איננה מגפה. היא לא מדבקת בלי אבחנה, אנשים בוחרים בדרך של שליטה ורודנות ובאמת צריך להפנות את כל המשאבים שלנו כחברה ומדינה למגר אותם. מדבריה עלול להשתמע שגברים הם נשאים של אותה מחלה וכעת היא מתפרצת. אין צורך לצבוע את כל המציאות בשחור, היא מספיק קשה גם בלי זה. בחברה בה אני חיה לא כל הגברים הם רוצחים בפוטנציה. אנחנו רוצות וצריכות במאבק הזה את הגברים בצד שלנו.
